גרשון הכהן: רעיון ההתנגדות כביטוי אמונה

[למקור התמונה, לחצו כאן]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת ליברל. הוא מועלה לכאן באישורו ובאישור המחבר]

ליברלגרשון הכהןאלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מגמת הפיוס בין פאת"ח לחמאס, העלתה במשנה תוקף את שאלת פירוק נשק ההתנגדות המוחזק בידי חמאס. אלא שהנשק הוא רק אמצעי. ההתנגדות היא קודם כל רעיון, גם אם יפורק הנשק יוותר הרעיון. ראוי להתבונן בו ולהכירו.

המושג "אל-מוקאמה" מתורגם בעברית ל"התנגדות" ובאנגלית ל"resistance". משהו משמעותי חומק בתרגום. המושג בערבית, במטעניו האמוניים, רחב בהיקפו מגילוייה הפעילים של ההתנגדות.

בתמצית, רעיון ההתנגדות מבטא את חובת המאמין לפעול במציאות כמידת יכולתו, למען קידום חזון דתי נצחי. הרמב"ם - שהגותו עוצבה בזיקה להגות אסלאמית - היטיב לתאר את האופן בו פעולתו של אדם יחיד יכולה להשפיע על כלל היקום: "בכל יום חייב אדם לראות את העולם מונח כולו על כף המאזניים, חציו חייב  חציו זכאי, ומעשה אחד שלו מכריע את הכף." (הלכות תשובה, פרק ג')

[למקור התמונה משמאל, לחצו כאן]

אדם מערבי המתבונן במבט רציונלי על דבקות האדם המאמין לחובתו להשפיע בפרקטיקה של מאבק, עלול להיכשל בהבנת התופעה. אלוף מיל' איציק בן ישראל, כתב לדוגמה על מפלת דאע"ש: "הטרור הוא בסופו של דבר אסטרטגיה בלתי יעילה ואפילו מטופשת. הוא יכול להטריד ולהכאיב, אך כאשר הוא חוצה נקודה מסוימת, הוא למעשה מפעיל מנגנון השמדה עצמית וחותר תחת המטרה של עצמו." (ידיעות אחרונות, 19.10.2017)

בהתבוננות לינארית על התפתחות המציאות, בן ישראל מצביע על כשל אסטרטגי ממשי הטמון בהגיון ההתנגדות. אלא שהוא מתעלם מן הממד האמוני הפרגמטי התופס את המציאות כמתפתחת באורח בלתי לינארי: המציאות נתונה לטלטלות בלתי צפויות ובהשתדלות האדם, בכוח פעולתו ובהקרבתו טמון פוטנציאל להסטת המציאות ממסלולה החזוי. דווקא בימינו, בהשראת תאוריית הכאוס ניתן להסביר תפיסה זו. אם משק כנפיי פרפר בשרשרת סיבות ותוצאות, יכול לחולל הוריקן בפלורידה, גם פעולת אדם במאבקו יכולה לחולל שרשרת התרחשויות שמשנה סדרי עולם.  מחמוד בועזיזי לדוגמה, שרף עצמו בתוניס בפעולת מחאה, ובשרשרת סיבות מתלכדות,  חולל את אירועי ה"אביב הערבי". מדובר באירוע בלתי לינארי, ולכן בלתי ניתן לחיזוי, שהרי רבים אחרים שרפו עצמם במחאה ודבר לא התרחש. ילנה בוסינובה, מהיישוב קדומים, שרפה עצמה למוות בנתיבות בימי ההתנתקות בקיץ 2005, מי זוכר את שמה?

ובכן, האדם המאמין פועל  בציפייה שמשהו בפעולתו  יחולל את השינוי המצופה. הוא לגמרי מודע  שהדבר רחוק מלהיות מובטח והוא בכל זאת פועל כמידת יכולתו מתוך חובה לפעול, היתר יבוא ברצון האל בדרכי האל.

הגיון זה כמניע את רעיון ההתנגדות, ניתן  לתיאור כהתנהלות דיאלקטית  פרגמטית בין שני מצפנים: האחד- מצפן החזון-  מוכוון אל חזון דתי ופוליטי נצחי. המצפן השני- מצפן המציאות – מכוון להכוונת הפעולה במכלול תנאי הקיום המתהווים בממד הזמן הריאלי, כאן ועכשיו.  בנקודת המוצא קיים תמיד החזון. לא על החזון מתקיים דיון בהיגיון ההתנגדות, אלא על השיטה, ועל העיתוי הנכון לפעולה לקידום החזון.

במתח הזה מצוי מסמך העקרונות החדש שגובש בראשית מאי 2017.  מצד אחד הוכרז: "פלסטין היא התנגדות שתמשיך עד להשגת השחרור והשיבה...פלסטין בגבולותיה – נהר הירדן ממזרח ועד לים התיכון ממערב...היא יחידה טריטוריאלית  שאינה בת חלוקה והיא אדמתו של העם הפלסטיני..." זהו החזון כציווי נצחי. מצד שני מתוך הבנת המציאות והכורח לפיוס עם הרשות הפלסטינית נכתב: "חמאס מאמינה בפלורליזם, בדמוקרטיה, בשותפות לאומית, בקבלת האחר, וביצירת דיאלוג באופן שמחזק את האחדות בקרב שורותיה ואת העשייה המשותפת למען השגת המטרות הלאומיות והשאיפות של העם הפלסטיני".

זה הרקע להבנת דברי מאהר סלאח, שמונה לאחרונה למנהיג חמא"ס חו"ל : "ההתנגדות היא יסוד בזהות חמאס", הוא כמובן לא התכוון רק לנשק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *