גרשון הכהן: אברהם, מבשר האמונה האקטיביסטית

[לתמונת המקור לחצו כאן]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בעיתון 'מקור ראשון' והוא מובא פה באדיבות nrg.co.il, באישור מערכת העיתון והמחבר]

מקור ראשון

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

ביציאת אליעזר לשליחותו,  אברהם השביע אותו באלוהי השמיים והארץ. (בראשית כ"ד, ג') בהמשך ברך אותו: "ה' אלוהי השמים אשר לקחני מבית אבי...הוא ישלח מלאכו לפניך" (שם, כ"ד, ז'). רש"י עמד על ההבדל  והסביר: "עכשיו הוא אלוהי השמיים ואלוהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה אלוהי השמיים ולא אלוהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו." רש"י מפנה אל המדרש: " עד שלא בא אברהם אבינו לעולם, כביכול לא היה הקב"ה מלך אלא על השמיים בלבד..."(ספרי האזינו, שי"ג).

[ציורי תנ"ך/ אליעזר- עבד אברהם מתפלל להצלחת שליחותו / ציירה: אהובה קליין (c)]

בהבדל בין תפיסת האדם את אלוהיו רק כאלוהי השמיים, לבין תפיסתו אותו כאלוהי השמיים והארץ, טמונה בשורת אברהם. זה  החיבור בין אמונה כרעיון מופשט לבין קיומה וגילומה בביטוי ממשי בעולם הזה. בדבריי אבקש להסביר, כיצד בעומק משמעותו של חיבור זה, בהכוונתו את התנהלות האדם בשליחותו בעולם המעשה, טמונה  מהותה של המהפכה הציונית.

על השקיקה לעולמות עליונים, בניתוק מחובת המעשה בעולם הזה, אמר ר' יחיאל מיכעלע מזלוטשוב (ראו תמונה משמאל): "בכל דור נמצאים צדיקים גדולים המונעים עצמם ממעשה הגאולה מחמת זה בלבד שהם דבקים בתורה ומקיימים אותה. כל אחד חושב תמיד מאיזה מקום קדוש באה נשמתו ואחר שתשלים מעשיה עלי אדמות תשוב לשם ותהנה מאור החכמה העליונה. ולפיכך אין כל ענייני העולם הזה נחשבים בעיניו כלום... השמשות זורחות ושוקעות, ומצוקות הארץ עומדות לעולם." ("אור הגנוז" מרטין בובר, עמ' 136)  הגלות הנמשכת היא אם כן תוצאת התנתקותם של הצדיקים  מחובת המעשה בעולם הזה.

[למקור התמונה משמאל, לחץ כאן]

אברהם היה למעשה האדם הראשון לאחר הגירוש מגן עדן, שהציב לאנושות אידיאל  לתיקון עולם במעשיו ובפעולותיו.

בעומק ציפייה זו טמון ההבדל בין שתי דרכים להתבוננות האדם באלוהיו: מצד אחד, אלוהי הפילוסופים, כאל שהוא מושא להתבוננות שכלית, הוא אלוהי השמיים. מצד שני,   אלוהי אברהם יצחק ויעקב, כמתערב ונוכח בחיי האדם המעשיים בארץ, הוא אלוהי הארץ. בשורת אברהם היא הדרך בה חיבר בין שתי דרכי ההתבוננות.  במקום הכרת קיום האל כתוכן תאולוגי מופשט, אלוהי אברהם יצחק ויעקב הוא אלוהי לחם לאכול ובגד ללבוש, יוצאים עמו לעבודה, מייחלים לישועתו, מתהלכים מתוך אמונה בו  בכל רגע מחיי המעשה.

מכירים באברהם כחלוץ בשורת אחדות האל, אולם יתכן שהאפשרות המונותאיסטית כרעיון מופשט, הייתה קיימת עוד לפניו. מה שחידש אברהם כבשורה אישית,  הוא רעיון נועז ומרחיק לכת  מעבר לאמונה פילוסופית בקיומו של אל אחד: זו התודעה שלהכרת ריבונו של עולם, מתלווה הציווי המעשי: "התהלך לפני והיה תמים". החידוש הוא שאת מבחן ההתהלכות כשליחות אישית, נדרש האדם  לממש במאבקי ארצות החיים – "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" - לא בארצות הקודש. בהכרה זו  בחר הרמב"ם  בפרק האחרון ל"מורה נבוכים", לסיים מסע פילוסופי ארוך  בדברי הנביא ירמיהו: "אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעושרו. כי אם בזאת יתהלל המתהלל, השכל וידוע אותי, כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ, כי באלה חפצתי נאום ה'." (ירמיהו, ט', כ"ב-כ"ג)

בהתהלכותו המאמינה. באורח פעולתו בארץ, האדם הוא המגלה את אלוהי השמיים גם כאלוהי הארץ. מתהווה כך זיקה הדדית  שבכוחה להשפיע  לא רק בעולם הזה, אלא גם על עולמות עליונים –  על אלוהי השמיים.  זו למעשה מערכת הדדית  הפתוחה להשפעה גם מלמטה למעלה.  זו מהות מהפיכת אברהם, כפי שנלמדת מעמידתו למען אנשי סדום. כמו משה בחטא העגל. ביסוד האפשרות להשפיע על גזרת האל, מונחת האמונה כי תמיד פתוחה לאדם הדרך לעורר רחמים ולהשפיע.

ההתהלכות בארץ כהשתדלות לירושתה

מדרש רבא הידוע, מתאר כיצד בשעה שהגיע אברהם לסולמה של צור ראה אנשים חורשים בשעת חריש זורעים בשעת זריעה וביקש: "הלוואי יהיה חלקי בארץ הזו". אמר לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזו". שמח אברהם שמחה גדולה, בנה מזבח, הקריב קרבן והודה לה'. לעומת המדרש, החת"ם סופר (בפירושו לתורה - תורת משה) מציע הסתכלות אחרת: מלכתחילה, עם הציווי "לך לך מארצך אל הארץ אשר אראך", חשב אברהם שיוליכנו הקב"ה לאחת מהארצות הרבות שלאחר המבול היו ריקות מאדם, לארץ של הפקר, בה יוכל לחיות את אמונתו ולהורישה לזרעו אחריו בשלווה ונחת וללא מאבק - סוג של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ".  כשהגיע לארץ כנען אמר לו הקב"ה: "לזרעך אתן את הארץ הזו". התאכזב אברהם אכזבה גדולה כי "הכנעני אז בארץ". הבין שלא בדורו יירש את הארץ - לא בשלווה ובנחת אלא מתוך מאבק. בכל זאת, עמד בניסיון הקריב קרבן והודה לה'.

מכאן ואילך, אברהם מתהלך בארץ, במתח הבלתי פתור שבין הבטחה גדולה לבין מציאות רצופת מכשולים. אל המצוקה הזו מכוון הציווי: "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים", כמפורש בזוהר: אל שדי הוא האל שאמר די לבריאת העולם וצמצם עצמו. האל כביכול נעדר, והמאמין מתהלך לפני ה' בבקשת דרך, ללא ידיעת רצונו המפורש של האל. בין ההבטחה הגדולה כהבטחה לעתיד, ובין המצב לפי שעה, כשהכנענים יושבים בארץ, יכול היה אברהם, לפטור עצמו מאחריות מעשית, הרי מה יכול היה לעשות לבדו.  אורח מימושו את הציווי "קום והתהלך בארץ", מלמד עד כמה גם התהוות עתידית גדולה שכולה בידי שמיים, זקוקה  לפעולתו של אדם, גם אם הוא פועל לבדו. זו תמצית הגיון ההשתדלות.

[ציורי תנ"ך / אברהם רוכש את מערת המכפלה מעפרון / ציירה: אהובה קליין]

אמונת אברהם מול אמונת הפילוסופים

בתפיסה פגאנית ואף בתפיסה הפנתיאסטית -  גם אם האל הוא אחד ויחיד בורא הכל -  בהתגלותו  בתופעות הטבע, הוא  כפוף  במידה משמעותית לחוקיותו של הטבע.

במשנת  הפילוסוף הצרפתי דקארט, האל אכן ברא את הטבע, ובחסדו ייסד בו חוקיות יציבה ורציפה.  אך מרגע השלמת הבריאה, הניח לעולם לפעול בשגרת סדריו על פי חוקיותו. בכך למעשה הרחיק עצמו מהתערבות בשגרת קיומו של היקום.  אלוהי אברהם יצחק ויעקוב, הוא בוודאי יוצר מעשה בראשית, אולם בניגוד לאלוהי הפילוסופים, אלוהי אברהם יצחק ויעקב, ממשיך יום יום במעשה הבריאה, מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, לא רק בהשגחה שגרתית, אלא אף בהתערבות אקטיבית מתמדת. רק אל כזה,  יכול להיות כתובת לשוועת בני האדם.

יציאת מצרים היא הביטוי להתגלות האל, בהתערבותו הנוכחת שמעל לחוקיות הטבע ומעל לכוחות השעבוד האנושיים של ממלכת מצרים. האדמו"ר מגור  ה"שפת אמת", ביטא רעיון זה כקו מנחה במשנתו האמונית.  בפרושו  לפסוק: "ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוהים." (ויקרא כ"ב, ל"ב-ל"ג), שאל שם מדוע נסמך  קידוש בני ישראל  דווקא לעניין יציאת מצרים? והסביר כי מרגע יציאת מצרים כאירוע שמעל לטבע, התגלה הכוח לפעול מעל לטבע, כמצוי בפועל לא רק בדרכי התגלותו של הקב"ה, אלא אף בסגולותיו של כל יהודי.  מאז,  בכל פעם שיהודי מגלה כוחו בפעולה מעל לטבע, הוא מקדש שם שמיים. להבנתי לא במיסטיקה מדובר כאן, אלא בהוויית המעשה, במקום בו מתגלה היכולת הטמונה באדם לפעול גם כנגד הסיכויים ולהצליח, להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי.  זו ציפיית האל מן האדם שייצר בצלמו: כשאדם מונע בתודעת מסוגלות זו, הוא ממלא את ייעודו כשותף לאל במעשה הבריאה.

יציאת אברהם למלחמה במלכים, היא ביטוי עילאי, לאופן בו אמונה מתבטאת במעשה שעל פניו בהערכה ריאלית נראה בלתי אפשרי. הם הרי היו מעצמה אזורית, במיוחד לאחר ניצחונם במלחמה. על הרקע הזה מתעצמת הפתיחה לברית בין הבתרים: "אחר הדברים האלה, היה דבר ה' אל אברהם במחזה..."(בראשית ט"ו, א') אחר שנחלץ למלחמה ביוזמתו וקידש שם שמיים בתעוזתו ובניצחונו. טרם יציאתו למלחמה לא מצאנו ציווי או הכוונה לאברהם. הדברים מתוארים בקיצור תמציתי, ומבטאים את המידיות בה יצא אברהם למרדף מאלוני ממרא עד דן, שם ערך על המלכים התקפת לילה מפתיעה ומוחצת.

בגישה  זו אמר בן גוריון: "על נא נעמיד זו לעומת זו את הריאליות ואת המיסטיקה, אלא ננקוט בבת אחת גם בריאליות וגם במיסטיקה- ובמיסטיקה אני מתכוון לאמונה ורצון." (במערכה א' עמ' 242 , נאום בקונגרס ה-20, 1937).

[ציורי תנ"ך/ אברהם אבינו מתפלל על אנשי סדום ועמורה / ציירה:אהובה קליין (c)]

אברהם ויישובו של עולם בבאר שבע

מרגע הגירוש מגן עדן, הוטלה על האדם האחריות למחייתו ולטיפול במרחב קיומו. בהגיון זה מתכנסות יחד פעולותיו של אברהם בברית המילה, בהכנסת אורחים, ובחפירת הבארות. האל הניח לאדם עולם בלתי מושלם. כמו התיקון הנדרש בצדקה וחסד למצב החברתי,  על האדם להשלים ולתקן גם את תנאיי הטבע- לשכלל את מרחב הקיום האנושי.

במדרש תנחומא, על הפסוק ויוסף הורד מצרימה-( פרשת וישב), מתוארת התנהלות הקב"ה מול בני האדם בחילול עלילות: "נורא עלילות על בני אדם".   מלכתחילה היה בכוונת הבורא להכשיל את האדם בחטאו על מנת לגרשו מגן עדן. כי רק מחוץ לגן עדן מתוך מאבק הקיום, יכול אדם להיעשות שותף פעיל במאמץ ליישובו של עולם. אפשר לשאול אם כן, מדוע  בכלל הונח תחילה האדם בגן עדן? אלא שלגן עדן יש תפקיד, כנקודת יחוס לחילול תשוקותיו של האדם.  האל זקוק לאדם משתוקק, זה הכוח המניע את התפתחות העולם הזה.  בחפירת בארות - אברהם פרץ דרך למרחב קיום חדש.  במצרים ובארם נהריים,  מרחביי הקיום נצמדים לשפע הטבעי בגדות הנהר.  תביעת אברהם בבאר שבע, להכרת אבימלך  במפעלו - "את שבע הכבשות תיקח מידי, בעבור תהיה לי לעדה כי חפרתי את הבאר הזו." (בראשית, כ"א, ל') – מוסברת כמובן בצרכי הכרה בחזקה ובעלות, אולם טמון בה גם המסר המבקש להדגיש את המופת בחובת האדם  בגילוי שותפות למעשה הבריאה. זו ייחודה של באר שבע, כמבטאת את תרומת  אברהם ליישובו של המדבר. 

תפקיד האדם בהתעוררות מלמטה להבאת הגאולה

ההפרדה והניתוק בין רוח לחומר, בין מלכות שמיים למלכות עלי אדמות היא נחלת הנצרות. אברהם מחבר ביניהם ומלמד למעשה  את בשורת הגאולה  ברזי הורתה בהשתדלות האדם במעשיו,  באיתערותא דלתתא,(בהתעוררות מלמטה) המייחלת ומצפה לישועה באיתערותא דלעילא (בהתעוררות מלמעלה). החיבור ביניהם הוא עיקר גדול, כפי שהביא אור החיים בפירושו: "ומשה עלה אל האלוהים- עלה קודם שקרא לו האלוהים וכשעלה תיכף קרא לו" (שמות, י"ט, ג') משה אם כן מחולל בהשתדלותו את קריאת ה' אליו אל הר סיני. כאן מעלתה הגדולה של התפנית שחוללה הציונות בחיי עם ישראל,  במאמץ מעשי שכולו השתדלות בדרכי הארץ.  בכך חידשה  הציונות את החיבור שחולל אברהם בין אלוהי השמיים לבין אלוהי הארץ.  זה המאמץ המחבר  בין כיסופיי גאולה לבין פעולה בדרכי הארץ, במתיחת  קו ישיר בין בשורת גאולה עתידית לבין  מצוקת ההווה ופעולתנו בו.

לנוכח התבוננותנו בהתהלכותו של אברהם, בהכרת חובתו לפעולה בארץ, ההתנגדות החרדית לציונות אכן מעוררת תמיהה. ראוי לבחון עד כמה ההתנגדות רבת השנים במיוחד במגמה הליטאית, סובלת מסירוב מתמשך לחיבור בין הכרת חובתם לאלוהי השמים לבין הכרת חובתם לאלוהי הארץ.

     

One thought on “גרשון הכהן: אברהם, מבשר האמונה האקטיביסטית

  1. מענין מאוד ומעורר מחשבה, ואם לחזור לשירו של ליאופולד סטאף בשירו "גשר" שאותו בחרת בסיום תפקידך בפיקוד על המכללות, ושהסברת לי שהשיר מביע את אמונתו של האדם, המאמין.
    ואם אני עובר להסברך, שהציונות והמשיחיות יונקים מאותו שורש, אני מתחיל להבין, את דבריך.
    בתודה והערכה יוסי רן. ומי יתן ו"השיחה שלא תמה" תמשך. בהגותך, לי היא תורמת מאוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *