[בתמונה: כלא צבאי. המקור: דובר צה"ל]
[לתוכן העניינים של 'משטרה צבאית הלכה למעשה']
המשטרה הצבאית (Military Police - MP) היא אחד הגופים המרתקים בעולם השיטור. למרות זאת, אין כמעט בנמצא חומרים על הארגון הזה, דרכי עבודתו והדילמות שעמן הוא מתמודד. מרתקת גם ההקבלה שבין מקצוע השיטור הצבאי לזה של השיטור האזרחי...
בקיץ 2016 הגיש מפקד המשטרה הצבאית הנוכחי, תת-אלוף רן כוכב (רנכו) (ראו תמונה משמאל), את עבודת הגמר שלו לאוניברסיטת חיפה ולמכללה לביטחון לאומי של צה"ל. כיוון שהעבודה מסווגת כבלמ"ס, והפרקים הרלוונטיים מבחינתי אינם נוגעים לענייני השעה אלא להבנת מקצוע השיטור הצבאי, אני מנצל את זכותי כמנחה להעלות כאן סדרת פרקים המבוססת על העבודה. זהו החמישי שבהם.
[מקור התמונה של תא"ל רן כוכב משמאל: דובר צה"ל]
רן כוכב הוא בוגר תואר שני באסטרטגיה וניתוח מערכות מטעם האקדמיה הגבוהה של חיל האוויר אמריקאי במונטגומרי, אלבמה; וכן בוגר תואר שני נוסף מטעם אוניברסיטת חיפה במדעי המדינה. בנוסף, הוא בוגר המכללה לביטחון לאומי של צה"ל.
* * *
משטרה צבאית (Military Police) היא גוף צבאי עצמאי, ניטרלי ובלתי תלוי לכאורה, שמופקד על ביצוע שיטור ואכיפת המשמעת בתוך הצבאות השונים. המשטרה הצבאית היא תוצר ישיר של הגידול בצבאות והמלחמה הטוטלית המתועשת:
מערך הכליאה
מאז הקמתו של צה"ל, ועד ימנו אנו, נושא באחריות קצין המשטרה הצבאית הראשי גם להפעלת בסיסי הכליאה ולאחזקתם. בפועל, ניתן לקבוע, כי במסגרת חיל המשטרה הצבאית בצה"ל מתקיים גם ארגון ייעודי לכליאה צבאית, מעין שירות בתי הסוהר (שב"ס) בתוך המשטרה.
אל משימת הכליאה של חיילי צה"ל, בשגרה ובחירום, מצטרפת משימת כליאת אויב ושבויי מלחמה. מדובר במשימה מבצעית רגישה, המבוצעת באחריות המשטרה הצבאית מאז ומתמיד, בעיקר בעתות חירום, מבצעים ומלחמה.
גם משימת הכליאה הביטחונית, כלומר אסירים הכלואים בשל עבירה על ביטחון המדינה (בעיקר מחבלים ועצורים ביטחוניים), היותה בעבר חלק ממשימות מערך הכליאה בחיל המשטרה הצבאית.
הכליאה הצבאית
מגזר הכליאה, כחלק מן המשטרה הצבאית, החל לבצע את תפקידו עם קום המדינה וייסוד צה"ל.
המשטרה הצבאית אמונה על כליאת חייל צה"ל, כאלו שהועמדו לדין פלילי או משמעתי ונגזר עליהם עונש תואם. יעוד מערך הכליאה בצה"ל הוא לשמש אמצעי אחרון, שבנוסף להיותו גורם מרתיע, יבטיח שמירה מלאה על כבוד האדם כחייל, תוך ביצוע פעולות ההתערבות הנדרשות לשיפור סיכוייו לתפקד כחייל וכאזרח" (מפקדת קצין המשטרה הצבאית הראשי, 1987)
ייעודו ומטרותיו של מערך הכליאה הוגדרו בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת (אג"ת, מחלקת ארגון, 1981) כדלקמן:
- להחזיק ולטפל בכלואים הנמצאים במשמורת (עצירים, חבושים ואסירים), בהתאם לתקנות בתי הסוהר הצבאיים.
- להקנות לכלואים יסודות משטר ומשמעת.
בצה"ל מתקיימים כיום שני בסיסי כליאה:
- בסיס כליאה 394 בצריפין (להלן - כלא 4);
- בסיס כליאה 396 בסמוך לעתלית (להלן - כלא 6).
[הכניסה לכלא 6. למקור התמונה, לחצו כאן]
ייעוד בסיסי הכליאה הוא לשאת באחריות לחיילים הכלואים (עצירים, חבושים ואסירים), תוך מגמה לבחון את התאמתם להמשך השירות הצבאי. בראש כל אחד משני בסיסי הכליאה עומד קצין בדרגת סא"ל, ולידו פועלים מפקדי הפלוגות, מדריכי הכלואים, גורמי החינוך, הלוגיסטיקה והמטה. הכלואים בבסיסי הכליאה הם חיילים, שנענשו בשלילת חירותם לתקופות שונות בשל עברות שביצעו. בכל רגע נתון, מצויים בצה"ל כאלף כלואים, חבושים ועצורים; חיילים וחיילות, בכל גיל ודרגה.
המענה לכליאה בצה"ל מבוסס בשנים האחרונות על שלוש רמות:
- חדרי משמר ביחידות צה"ל;
- חדרי משמר בבסיסי השיטור של המשטרה הצבאית;
- בסיסי הכליאה (כלא 4 וכלא 6), כפי שהוסבר לעיל.
חדרי המשמר נותנים מענה כליאתי לחיילים בשירות סדיר ומילואים, אשר נשפטו על ידי מפקדיהם באמצעות טופס תלונה ונידונו עד ל-28 ימי מחבוש (כלומר, "חבושים"). חדרי המשמר - הן ביחידות צה"ל והן בבסיסי השיטור של המשטרה הצבאית - פועלים מתוקף "תקנון חדרי משמר", המתיר לכל יחידה בצה"ל להקים חדר משמר, בכפוף להנחיות ברורות. במסגרת ההנחיות הללו קיימים רופאים מוסמכים, הבודקים את תנאי הכלואים לפי סטנדרטים רפואיים והוראות קצין הרפואה הראשי בצה"ל.
אל חדרי המשמר בבסיסי המשטרה הצבאית מגיעה בין השאר אוכלוסיית עצורים לפני משפט (על"מים), שקיים כנגדם חשד לביצוע עבירה. בדרך כלל מדובר בחיילים שנחקרו על ידי מצ"ח, או בעריקים ומשתמטים המתייצבים בבסיסי השיטור או הנעצרים ומובאים לשם להמשך טיפול.
בבסיסי הכליאה - כלא 4 שבצריפין וכלא 6 שבעתלית - מרוכזים קצינים, נגדים, חיילים וחיילות. שם מרוכזים חבושים מעל ל-28 ימי מחבוש, עצורים לפני משפט (על"ם) וחיילים, שכבר נשפטו בבית הדין והוטל עליהם עונש מאסר, ולפיכך הם אסירים.
בשל מבנה הייחודי של בסיס הכליאה וקיום גורמי תמיכה - כגון גורמי רפואה ובריאות הנפש - נקלטים אליהם גם חיילים בעליי קשיי הסתגלות, ואלו שהתנהגותם אינה מאפשרת כליאה בחדרי המשמר.
נוסף למענה הכליאתי המתואר, מועברים כלואים חריגים - המורשעים בעבירות פליליות ועבירות חמורות אחרות – לבתי כלא אזרחיים, תחת השגחת שירות בתי הסוהר. העברת כלוא צבאי, חייל, קצין או נגד, לכליאה אזרחית מעוגן בנוהל משותף לפרקליטות הצבאית, לשירות בתי הסוהר ולמשטרה הצבאית בצה"ל. התמשכות המאסר וחומרת העבירה הפלילית שבוצעה מאפשרים העברת הכלוא לכלא בשב"ס.
חיל המשטרה הצבאית מקיים עבודת מטה ומתכנן לבנות מתקן, שיאגד את שני בסיסי הכליאה הנוכחיים לכדי בסיס כליאה מרכזי.
בתחילת העשור הנוכחי ובמסגרת מדיניות הכליאה המעודכנת, הוחלט על פתיחתם של בתי מעצר נוספים בחלק מבסיסי חיל האוויר, הן על מנת לספק מענה כליאתי ליחידות והן על מנת להקל על מצוקת מקומות הכליאה בבס"כים 396/394. חדרי המעצר בתוך הבסיסים הם באחריות מפקדי הבסיסים. בסמכותם להפעילם, כשהמענה המקצועי והכשרת מדריכי הכלואים ניתנים על-ידי הגורם המקצועי המוסמך במפקדת חמ"ץ.
ועדות הבדיקה למערך הכליאה הצבאית
בשנת 1982 מינה הרמטכ"ל דאז, רב אלוף רפאל איתן, ועדה לבחינת מדיניות הכליאה הצה"לית. הוועדה נקראה "ועדת הרמטכ"ל לרפורמה בכלא". בין היתר קבעה הוועדה, כי למערך הכליאה, מאז הקמת צה"ל, לא נכתבה ולא הוצגה תכנית כוללת, שתהווה בסיס להכוונת הפעולה לאור מטרות ברורות. הוועדה קבעה עקרונות פעולה של מערך הכליאה בצה"ל. עיקרי מסקנותיה היו:
- התשתית הפיזית של מתקני הכליאה אינה מתאימה לפעילות.
- יש להקים "מרכזי כליאה", אשר יהוו גוף פיקודי בעל עצמאות הפעלה מרבית ובכפיפות לקצין המשטרה הצבאית הראשי.
- עיקר המאמץ בכלא מושקע במשמורת של הקשים מבין הכלואים - המהווים מיעוט - ולא בפעולה עם הכלואים האחרים, אשר יכולים לחזור לשירות צבאי תקין ביחידות.
- נדרשת פעילות לפיתוח סגל ההדרכה, על פי אופן מסגרות מאפייני הכלואים, מאפייני התשתית הפיזית, האבטחה והתעסוקה.
- נדרשת שמירה על איכות מדריכי הכלואים, על ידי מסלול שירות אשר בחציו הראשון הדרכה, ובחציו השני שירות בתפקידים אחרים בכלא או בחיל המשטרה הצבאית.
- מפקדת קצין המשטרה הצבאית הראשי תישא באחריות לפיקוח על בסיסי הכליאה והמתקנים. זאת, כדי לוודא ביצוע תקנות בתי הסוהר, תקנות מחנות מעצר, הוראות הפיקוד העליון, המטה הכללי והוראות מקצועיות.
בתמונה: אגף הפרדה בכלא צבאי. המקור: דובר צה"ל]
אירוע משמעותי התרחש כאמור, במערך הכליאה בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת: מרד הכלואים בשנת 1997 בוצע בבסיס הכליאה 396, והעלה את מצב בתי הסוהר הצבאיים לתודעה הציבורית, עם ציפייה לשינוי משמעותי במדיניות הכליאה. באחת מהשבתות בקיץ 1997 השתלטה קבוצה של כלואים מכלא 6 על הסגל של אחת מהפלוגות ותפסה בני ערובה. בסופו של האירוע נחתם הסכם בין נציגי צה"ל, הפרקליטות ומפקד בסיס הכליאה, שכלל הבטחה לשיפור תנאי הכליאה והימנעות מפתיחת הליכים כלשהם נגד המתמרדים בגין המעשה. בעקבות זאת שוחררו שלושת בני הערובה שנותרו והאסירים חזרו לתאיהם.בעקבות אירועי המרד מונתה ועדת בדיקה (להלן ועדת עשהאל) בראשות תת-אלוף אברהם עשהאל (עשהאל, 1997) שבחנה את מגוון הפעילויות, שהתבצעו בבסיס הכליאה עד לנקודת השיא של המרד. הוועדה מצאה, שתפיסת ניהול בתי הסוהר הייתה רק של כליאת החיילים כמשמורת ללא שיקום, בהיעדר כלים מתאימים. בתי הכליאה לא ראו עצמם ולא מצאו לנכון לעסוק בשיקום של מי שלא מיועד לחזור לשירות צבאי תקין.
הוועדה הגדילה וקבעה כי צה"ל בחר בהגדרת ייעוד ומטרות הכליאה באופן רחב מדי, ולא ברור דיו. עשהאל קבע כי "צה"ל לא יודע מה הוא רוצה להשיג, כשהוא כולא בני אדם כחיילים". לוועדה היו מסקנות רבות שנוגעות לתשתית הפיסית, לדרישות האבטחה, לתנאים של מדריכי הכלואים, לסדר היום במהלך השהייה בבית הכלא, למודיעין בבסיסי הכליאה, לתנאים התברואתיים ועוד. נוסף על כך המליצה ועדת עשהאל כי יש להקים ולייסד מערך שיקום לאסיר (תקון), מערך טיפולי-חינוכי על מנת לשקם החייל הכלוא ולהחזיר את מרבית החיילים הכלואים לשירות צבאי תקין.
הוועדה קבעה כי יש לטפח, לעודד ולחזק את מערך גחל"ת (גיבוש חזרה לשירות תקין) על ידי:
- מיסוד הפעילות בפקודות הצבא, הגדלתו של המערך וטיפוחו. מיסוד נוהלי השיקום והחינוך ועיגון הסמכויות בהוראות הקבע של צה"ל.
- המעקב והבקרה אחר כלואים שהשתחררו מבסיסי הכליאה יבוצע עד שחרורם.
- פעילות משמעותית בתחום החינוך וההעשרה לכלואים - פעילות חינוכית והעיסוק המקצועי-חינוכי-פיקודי מבוצעים בבסיסי הכליאה בהיקף קטן באופן משמעותי בהשוואה לנדרש.
בסיום בדיקתה של ועדת עשהאל מונתה אחריה ועדה מטכ"לית נוספת, בראשות תת-אלוף בני דקל, לגיבוש ומימוש מדיניות הכליאה בצה"ל (להלן - ועדת דקל, 1999).
ועדה נוספת בצה"ל, בראשות ראש מחלקת בריאות הנפש, העמיקה ההמלצות בתחומים אלו (רמ"ח בריאות הנפש, 1998). הנושא טופל אך באופן חלקי ומבלי שהוקם גוף אינטגרטיבי שמוביל את התהליך.
ביוני 2000, בעקבות המלצות ועדת עשהאל, ועדת דקל, ועדת רמ"ח בריאות הנפש ובשל העובדה כי המערך לא התקדם בהתאם להמלצות, הוחלט פורמלית על יד אכ"א על הקמתו של פרויקט גחל"ת: גיבוש חזרה לשירות תקין. עיקר הפעילות של מערך גחל"ת היא אבחון כלואים בשירות חובה, שעל בסיסו מגובשת תכנית התערבות, שמטרתה העיקרית היא להחזיר את הכלואים לשירות תקין בצה"ל, ולהקטין את ממדי הכליאה החוזרת (רדיציביזם).
בתהליכי הגחל"ת לא מאובחנים חיילים שביצעו עבירה פלילית ולא כאלו משתמטי גיוס. בפועל לא בוצע שינוי מהותי במערך הכליאה. מעמדה של גחל"ת הוסט גם לטובת שימוש של הסנגורים ככלי לטובת שיפור תנאי החיילים שהם מייצגים, מבלי שמבוצעים בבסיסי הכליאה תהליכים משמעותיים של תקון ושיקום.
מערך גחל"ת אחראי גם לפעילות חינוך והעשרה של הכלואים בבסיסי הכליאה, לרבות אלה הנעשות על ידי הסגל בשני בסיסי הכליאה.
חלק מפעילות מערך גחל"ת מוקדש לטיפול בכלואים בני העדה האתיופית. שיעור כליאתם של חיילים אלה עדיין גבוה, ביחס לשיעורם בקרב אוכלוסיית חיילי צה"ל. 80% מהחיילים בני העדה האתיופית - שנכלאו בעבר - חזרו לכלא למעלה מפעם אחת. הסיבה העיקרית, המובילה אותם לבסיסי הכליאה, היא ההיעדרות מהשירות הצבאי בלי רשות, גם כתוצאה מקשיים משפחתיים וכלכליים חמורים. בבסיסי הכליאה מתקיימת פעילות שמטרתה לקדם ולעודד את הכלואים מבני העדה האתיופית לחזור לשירות צבאי תקין.
ועדת עשהאל, דקל, רמ"ח בריאות הנפש ומצבו העגום של מערך הכליאה הביאו לבחינת עומק שקיים עשר שנים לאחר מכן (2009-2008) משרד מבקר המדינה. המבקר בחן את הטיפול בכלואים בשני בסיסי הכליאה (מבקר המדינה, 2008).
כלל הועדות שבחנו והביקורת המערכתית שבוצעה עסקו בארבעה נושאים מרכזיים:
- מדיניות הטיפול בכלואים ותנאי השירות.
- בחינת חיי השגרה בבסיסי הכליאה, התשתיות וסביבת הפעולה.
- הסגל ומערך השיקום בבסיסי הכליאה.
- חלופות אפשריות לכליאה.
ועדת דקל, הוועדה הצבאית האחרונה שהתכנסה, המליצה על:
- תמיכה וליווי משמעותי לסגל ההדרכה בפלוגות הכליאה.
- הקמת צוות רב תחומי בכל בסיס כליאה, שיבצע פעולות התערבות שייוחדו לאוכלוסיית החיילים בסדיר בלבד.
- להקים בבסיסי הכליאה שלושה מדורים לאבחון ולטיפול, על בסיס קציני בריאות הנפש ופסיכולוגים בשילוב פסיכיאטר, מדור חינוך והסתגלות ומדור שיקום. הכוונה בגוף שיכלול פעילות גם של מערך תנאי השירות בצה"ל, אנשי מקצוע העוסקים בעלייה ובעולים חדשים וגורמים לעיסוק באוכלוסיות מיוחדות.
[בתמונה: מיטות מבטון בכלא צבאי. המקור: דובר צה"ל]
רצדיביזם – מועדות – תופעת החזרה לכליאה
מחקר בעניין "המועדות" (רצידיביזם: תופעת החזרה לכליאה), קובע כי שיעורי החזרה לכליאה בקרב חיילי צה"ל, עלו באופן משמעותי בעשור האחרון. המחקר מצביע על הסיבות מרכזיות ועל דרכי התמודדות אפשריים עם התופעה (שואן, 2015).
התחום המשמעותי, שבולט מהמחקר הוא ההשפעה של המערכת הצבאית עצמה – מערכת המיון והאכיפה ומערכת הכליאה בתוכה- על החזרה לכליאה בקרב חיילי צה"ל. הכללים שנקבעו - כדי להביא למיצוי כוח-אדם מיטבי, לטיוב תהליכים, למיצוי תהליכי שינוי איוש, לשיבוץ ולקבלת פטור משירות צבאי - מתורגמים בעיני חלק לא מבוטל מהחיילים הכלואים דווקא לכדי פעולות, שבאמצעותן ניתן להשיג את מבוקשם, וכל אלו מתקיימים וביתר שאת בין כתלי בתי הכלא הצבאיים.
במחקר נמצא, שרוב הכלואים בגין עריקות דווקא מעוניינים להשתלב בשירות תקין, אך כשהדבר לא עולה בידם, גם בשל חוסר גמישות המערכת (או חוסר טולרנטיות פיקודית לדרישותיהם כחיילי חובה), הם נוקטים בגישה של ביצוע עבירה גם "במחיר" של כליאה חוזרת שנייה ושלישית, עד כדי שחרורם משירות.
הפלטפורמה של הכליאה הצבאית, האווירה העבריינית, מגבלות במעורבות המפקדים והמדיניות הצבאית הכוללת – מאפשרים לחייל סורר, אשר מצוי במצוקה (כלכלית, חברתית, משפחתית או אחרת) לראות בכלא הצבאי ובתהליך בכליאה כלי להשגת מבוקשו – שחרור משירות צבאי.
אוכלוסייה נוספת, שנידונה במחקר, היא אוכלוסיית משתמטי הגיוס, שהטיפול בה ובחזרתה לשירות הועבר לטיפול המשטרה הצבאית אך לפני מספר שנים, בהיבט של האיתור והמעצר מבלי שבוצעה חשיבה על מענה שלם בהיבטי הגיוס והשיבוץ בצבא. מדובר במאות משתמטי גיוס, אשר לאחר מעצרם חוזרים "למעגל" העריקות בהיעדר אופק אישי, ידע והכוונה. המחקר מצביע על צורך בבחינה מחודשת של המדיניות בטיפול באוכלוסיות, שפוקדות את בתי הכלא הצבאי, ומעורבות המפקדים בתהליכים וביחסי הגומלין בין גורמי האכיפה, הפיקוד וגורמי השלישות, כוח האדם ומשאבי האנוש. זאת בנוסף לבחינת המדיניות והאופן בו היא מיושמת בתהליכי הכליאה הצבאיים בצה"ל (שואן, 2015).
כליאת אויב והכליאה הביטחונית
כליאה ביטחונית בוצעה כבר במסגרת מלחמת העצמאות, עת הצליחו כוחות צה"ל להשתלט על אזור גוש עציון וירושלים העתיקה. במהלך ההשתלטות נתפסו מספר שבויים, שהועברו לידי כוחות הכליאה של המשטרה הצבאית, נכלאו במחנה צבאי במרכז ירושלים.
כליאת שבויים מכוחות האויב היא משימה מקצועית, הנתונה מראשיתה ועד תומה לחיל המשטרה הצבאית. עובדה זו מקבלת משנה תוקף בשנים האחרונות, גם במסגרת המלחמות, המערכות והמבצעים אליהם יצא צה"ל (לבנון השנייה, "עופרת יצוקה", "עמוד ענן", "צוק איתן" וכדומה).
הציפייה מחיל המשטרה הצבאית, במסגרת הפעילות האופרטיבית, היא נשיאה בנטל המשימה, מהקמת מכלאות השבויים על ידי יחידת השיטור הפיקודית, קליטתם, שמירת בריאותם והעברתם לגורמי החקירה.
כליאת אויב
ההגנה על שבויי מלחמה וכלואי אויב מוקנית מכוח אמנת ז'נבה השלישית, זו העוסקת בלחימה שמתנהלת בין מדינות, גם אם המלחמה לא הוכרזה פורמלית, וגם אם מכנים את פעולות האיבה, הטרור, הגרילה או המערכה בשם אחר. העימותים האחרונים של צה"ל, מתאפיינים בלחימה א-סימטרית מול ארגוני טרור, לחימה נגד כוחות בלתי סדירים, כוחות גרילה ומחבלים. תופעה זו מחייבת את צה"ל להיערך בגזרות השונות באופן שונה, לבנות את כוחו באופן מותאם ולהפעיל את הכוח, במידה ובצורה הנכונה. לא עוד מלחמות קונבנציונליות מול צבאות סדירים ומול מדינות ריבוניות אלא לחימה מול אירגוני טרור, לוחמים בלתי חוקיים, מעורבות אזרחים בלחימה בין אם בכפייה ובין אם מבחירה ומרצונם החופשי.
בצה"ל, הפינוי והטיפול בשבויי מלחמה הינו תחום אחריותו של חיל המשטרה הצבאית, אך בו בזמן הוא מגדיר אחריות וכללי התנהגות גם לכוחות הלוחמים.
פקודות הצבא - המבוססות על המשפט הבין-לאומי - קובעות כי בעת לחימה תחול מערכת כללים ועקרונות המכונים "דיני המלחמה" או "דיני העימות המזוין". כללים ועקרונות אלה מקובלים בעולם כולו.
עקרון היחס ההומניטרי כלפי שבויי מלחמה, הנחשב כיום ברחבי העולם לנוהג מחייב, אינו בבחינת דבר המובן מאליו: במשך רוב תולדות האנושות מקובל היה, כי לוחם הנופל בידי האויב, צפוי למוות או לשעבוד. רק בתקופה מאוחרת יחסית, בתחילת המאה הקודמת, התגבש בפרקטיקה הבינלאומית הרעיון, כי חיילים הנופלים בשבי אויביהם זכאים להגנה על-פי דין.
ניסוח בינלאומי רשמי ניתן לרעיון זה בוועידת ז'נבה (1949). בעקבות לקחיה של מלחמת העולם השנייה, ניסחה הוועידה (שנערכה בחסות הצלב האדום הבינלאומי) ארבע אמנות, ובהן כללי התנהגות בימי מלחמה כלפי ארבע קטגוריות של בני אדם: אנשי צבא חולים ופצועים ביבשה; אנשי צבא חולים ופצועים בים; שבויי מלחמה ואזרחים בעת מלחמה (דינשטיין, 1974).
מנקודת מבטם של שבויי מלחמה חשובה בעיקר האמנה השלישית, אם כי גם שתי האמנות הראשונות, כוללות הוראות רלוונטיות, בכל הנוגע לפצועים, חולים, נטרפי אניות וצוותים רפואיים.
העיקרון הכללי המונח ביסודה של אמנת ז'נבה השלישית הוא החובה לשמור על חייהם של שבויי מלחמה ועל מצב בריאותם התקין, ללא פגיעה והתעללות, אם כי מותר בהחלט לעצרם במחנה שבויים.
הכלל קובע כי רק לוחמים חוקיים ייהנו מן היתרון של חסינות מפגיעה. לוחמים בלתי חוקיים, שאינם מצייתים לדיני המלחמה, אינם זכאים להגנה כשבויי מלחמה וניתן לראותם כעבריינים רגילים הצפויים לעונשים המקובלים.
מי, אם כן, זכאי למעמד של שבוי מלחמה?
צה"ל מגדיר, בהתאם לדין הבינלאומי, מי הם שבויי מלחמה (צה"ל, שבויי מלחמה של האויב, 1987): אנשי הכוחות המזויינים של האויב, וכן אנשי מיליציה או אנשי חיל מתנדבים, המהווים חלק מאותם הכוחות המזוינים; אנשי מיליציות אחרות חילות מתנדבים אחרים, לרבות אנשי תנועות התנגדות מאורגנות, השייכים לאחד מבעלי הסכסוך ופועלים בתחומי ארצם או מחוץ לתחומי ארצם, גם אם ארץ זו כבושה, ובלבד שאותם המיליציות וחילות מתנדבים, לרבות תנועות ההתנגדות המאורגנות, מקיימים תנאים כמו-צבאיים (מפקד עליהם אדם האחראי לפקודיו, יש להם סמל אבחנה קבוע, שאפשר להבחין בו מרחוק, הם נושאים נשק בגלוי והם מנהלים את פעולותיהם בהתאם לחוקי המלחמה ומנהגיה).
[בתמונה: הכלא הצבאי האמריקני לאסירים ביטחוניים, המפורסם - והשנוי במחלוקת - בעולם: גואנטנמו. הצילום: הצי האמריקני. למקור התמונה לחצו כאן]
במסגרת הגדרה זו, כלולים גם אנשי כוחות מזוינים סדירים השומרים אמונים לממשלה או לרשות, שאינה מוכרת ע"י ישראל או אנשים הנלווים אל הכוחות המזוינים ואינם מהווים למעשה חלק מהם, כגון: עובדים אזרחיים של צוותי מטוסים צבאיים, כתבי מלחמה, קבלני אספקה, אנשי יחידות עבודה או שירותים, האחראים לשלום הכוחות המזוינים, בתנאי שקיבלו רשות לכך מאת הכוחות המזוינים, שהם נלווים אליהם, והללו ציידו אותם לשם כך בכרטיס זהות ייעודי. אגב, גם אנשי צוות, לרבות רבי חובלים, נווטים ושוליות של אניות סוחר, מוגדרים כשבויי אויב הזכאים להגנות דין על פי חוק.
העימותים האחרונים, והמציאות הקונפליקטואלית הישראלית, חייבו את צה"ל לעסוק בדיני המלחמה ובסוגיות אלו, לעומקם של דברים. בהתאם לדין הבינלאומי, כלולים בהגדרות אלו, גם עצורים מתוך אוכלוסיית שטח בלתי כבוש, אשר בהתקרב האויב נטלו מאליהם נשק בידם על מנת להתנגד לצבאות הפולשים, ולא היה ספק בידם ללבוש צורה של יחידות מזוינות סדירות, בתנאי, שהם נושאים נשק בגלוי ומכבדים את חוקי המלחמה ומנהגיה. במידה ונתפסו אנשים שביצעו פעולת מלחמה והתעורר ספק, אם הם שייכים לסוג מן הסוגים המנויים בסעיף זה, ייהנו אנשים אלה מהגנת האמנה הזאת, עד שייקבע מעמדם על ידי בית דין מוסמך.
צה"ל נאבק בשומרון, ביהודה, ברצועת עזה ובלבנון גם כנגד כוחות בלתי סדירים, אותם כוחות המופעלים על ידי מדינות או ארגונים והנוקטים שיטות לחימה של גרילה, טרור או התקוממות עממית במסגרת "העימות המוגבל". הכוונה גם ללוחמת גרילה, לפעולות טרור ואף למאבק אזרחי של התקוממות עממית, מצב בו עם או חלק ניכר ממנו, נהנה מתמיכה רחבה של האוכלוסייה, מגייס ומפעיל את עיקר משאביו בשיטות התנגדות סבילות או פעילות נגד ממשל שולט.
השינויים במזרח התיכון, ערעור השלטונות הערבים והתפרקות הצבאות הסדירים, משנה את "טבע המלחמה", והופכת את העימותים למורכבים יותר, כנגד ארגונים, כוחות בלתי סדירים, טרור, גרילה ו"לוחמים-אזרחיים".
בתחילת שנות האלפיים, הותאם הדין ונחקק חוק ייעודי העוסק בכליאתם של לוחמים בלתי חוקיים (חוק כליאתם של לוחמים בלתי חוקיים, התשס"ב, 2002).
החוק מגדיר לוחם בלתי חוקי כ"אדם שנטל חלק בפעולות איבה נגד מדינת ישראל, בין במישרין ובין בעקיפין או נמנה עם כוח המבצע פעולות איבה נגד מדינת ישראל, שלא מתקיימים לגביו התנאים המקנים מעמד של שבוי מלחמה במשפט הבין-לאומי ההומניטרי, כמפורט בסעיף 4 לאמנת ז'נבה השלישית מיום 12 באוגוסט 1949 ביחס לטיפול בשבויי מלחמה".
החוק מסמיך את הרמטכ"ל להוציא צו המורה על כליאתו של מי שיש לו יסוד סביר להניח שהוא לוחם בלתי חוקי. הצו צריך להיות מפורט במידת האפשר, בלי לפגוע בביטחון המדינה, ויש להביאו לידיעת הלוחם הלא-חוקי בהקדם האפשרי. החוק מאפשר לכלוא לערער על החלטת הכליאה, אך השוני המרכזי הוא בעובדה כי בית המשפט יכול לקבל ראיות המופנות נגד העצור גם ללא שאלו יחשפו לכלוא או לעורך דינו, וזאת מטעמים של חשש לפגיעה בביטחון המדינה.
ההבדל המרכזי בין לוחם בלתי חוקי לבין שבוי הוא בשאלת ההעמדה לדין. הפעולות אשר מבוצעות ע"י חיילים בזמן מלחמה, גם אם הן כוללות הריגה של חיילי הצד השני ופגיעה חמורה בהם, אינן בגדר עבירות פליליות, ודיני המלחמה אוסרים על העמדת חיילים כאלה לדין.
במלחמת לבנון הראשונה הוקם בית מעצר לכליאת אויב במחנה אנצר בלבנון. נכלאו במתחם זה אלפים רבים של עצורים, לתקופות קצובות. המחנה הוקם ותופעל על ידי אנשי המשטרה הצבאית של פיקוד הצפון ומערך הכליאה הביטחונית של צה"ל.
במלחמת לבנון השנייה, נעצרו ונכלאו על ידי המשטרה הצבאית עשרות לוחמים בלתי חוקיים, מרביתם נעצרו על ידי לוחמי צה"ל, תוחקרו על ידי גורמי החקירות והמודיעין, הוחזקו במשמרות על ידי אנשי הכליאה של המשטרה הצבאית, והוחזרו לשטח לבנון, ללא הפללה או העמדתם לדין. מספר מינורי זה, לא הצדיק הקמת מכלאת שבויים ייעודית. כלא שבוי אויב, תוכנן לקום במחנה "פילון", אך לא היה בו צורך מבצעי.
במבצעי צה"ל אל מול רצועת עזה ("עופרת יצוקה", "עמוד ענן" ו"צוק איתן") טופלו על ידי כוחות המשטרה הצבאית מאות לוחמים בלתי חוקיים שנעצרו בעיקר על ידי הכוחות הלוחמים בשטח, הועברו לטיפול מערך הכליאה ונחקרו על ידי אנשי המודיעין. חלקם של העצורים, נחקרו והוחזקו במתקן הכליאה, חלקם הועברו לשירות בתי הסוהר להמשך נקיטת הליכים משפטיים כנגדם (מקמצ"ר, 2009).
פקודות הצבא ותורות הלחימה במשטרה הצבאית מפרטות את נהלי הטיפול בשבויי מלחמה, והן מושתתות על ההוראות של אמנת ז'נבה השלישית. הפקודה מסמיכה את חיל המשטרה הצבאית לעסוק בכל הקשור לטיפול, החזקה ושחרור השבויים (צה"ל, פקודת מטכ"ל 38.0110 שבויי מלחמה של האויב, 1987).
תורת הלחימה קובעת כי הוצאת השבויים משטח הלחימה תיעשה במהירות האפשרית מחשש שייפגעו, וכן אין לסכן את חייהם בזמן שבו מחכים לפינוי. התורה אף מנחה כי העברת השבויים תבוצע בתנאים הנהוגים לגבי כוחות צה"ל. העברת השבויים לתחנת הריכוז תבוצע לאחר החקירה המודיעינית ומרמת הגדוד ומעלה, ייאספו השבויים על ידי המשטרה הצבאית הפיקודית למכלאה הפיקודית. צה"ל מנחה, באמצעות פקודה זו, כי שבויים ישהו במכלאה הפיקודית עד 72 שעות.
משימתו המבצעית הרגישה של כלואי אויב, מאותגרת כאמור, אל מול כליאת לוחמים בלתי חוקיים, אזרחים מעורבים בלחימה, טרוריסטים ולחימה בתווך אזרחי, ברצועת עזה, יהודה ושומרון או דרום לבנון.
צה"ל, באמצעות המשטרה הצבאית, נדרש, ואכן מעדכן, את תורות הלחימה, כשירות הכוחות והאמצעים המופנים למשימה רגישה זו.
כליאה ביטחונית
תחום מקביל לכליאה הצבאית הינו הכליאה הביטחונית: כליאתם של עצורים ביטחוניים, כאלו שנעצרו על ידי גורמי הביטחון השונים מתוך כוונה לפגיעה לאומנית-ביטחונית.
הטיפול בעצורים הביטחוניים, החל בשנת 1982 בסיומה של מלחמת לבנון הראשונה. לאחר מלחמת שלום הגליל החלו להגיע לכלא מגידו עצורים ביטחוניים ממחנה אנסאר בלבנון. הגעתם של עצורים ביטחוניים אילצה את המשטרה הצבאית להעביר את החיילים הכלואים ולפנות את מחנה מגידו לכליאה ביטחונית בלבד. הכליאה הביטחונית הייתה משולבת, במידת מה, בכליאת חיילי צה"ל. מאות רבות של עצורים ביטחוניים נוספים מלבנון הועברו לכלא 6, ושוכנו שם עד להחלפתם במסגרת עסקת אחמד ג'יבריל, תמורת שמונה חיילי חטיבת הנח"ל שנלקחו בשבי בלבנון.
באותה תקופה נוהלה בכלא-6 שלוחת חקירות של שירות הביטחון הכללי, שחקרה חלק מהשבויים למטרות מודיעין. בשנת 1988 לאחר האינתיפאדה הראשונה, הוחלט על הקמתו של מתקן כליאה במחנה "עופר", במבואות ירושלים. הכלא מיועד לכ-1,500 אסירים ביטחוניים, רובם פלסטינים, ברמת סיווג ביטחונית גבוהה. בית הסוהר ממוקם בסמוך לירושלים, מצפון לכביש 443 ומדרום לרמאללה, ליד צומת גבעת זאב. בית סוהר "עופר" הוא הכלא היחיד, שמנהלת מדינת ישראל בתחומי יהודה ושומרון. זהו מתקן כליאה, המשתייך למחוז מרכז של השב"ס, אך בעבר הוא היה בפיקוד, בסמכות ובאחריות המשטרה הצבאית, עד להעברת כלל מתקני הכליאה הביטחוניים לשירות בתי הסוהר לאחר מלחמת לבנון השנייה (2006).
מתקן נוסף, שנוהל על ידי חיל המשטרה הצבאית, הוא כלא קציעות, שנפתח גם הוא בשנת 1988, בעקבות האינתיפאדה הראשונה. בשנים 1993–1996, לאור יישום הסכמי אוסלו, שוחררו מרבית האסירים ממנו והמתקן צומצם משמעותית ונסגר כמעט לחלוטין. לאחר מבצע "חומת מגן", ב-2002, שופץ הכלא ונפתח מחדש כבסיס כליאה באחריות צה"ל, וכמו מתקנים אחרים, הועבר גם הוא לאחריות שירות בתי הסוהר.
ההחלטה על העברת מתקן הכליאה לרשות הכליאה הלאומית (שב"ס) באה לאחר עבודת מטה בשב"ס, ששולבה עם הבנת חיל המשטרה הצבאית מימים ימימה כי כליאת עצורים ביטחוניים אינה משימת החיל, והוא אינו מחזיק ביתרון יחסי בביצועה. מדובר במשימה נפיצה, שטומנת בחובה אחריות רבה ומקצועיות ספציפית הנדרשת בטיפול בעצורים לאומניים, ביטחוניים ופעילי טרור.
המשטרה הצבאית הכירה בעובדה כי כליאה ביטחונית שונה במהות מטיפול בכליאת חיילי צה"ל. נציב שירות בתי הסוהר לשעבר, רב גונדר יעקב גנות, הוביל את קליטת מתקני הכליאה ברשות הכליאה הלאומית. בשלהי שנת 2006 הועברו פורמלית כלל המתקנים ("עופר", "מגידו" וקציעות) לרשות שב"ס, ועימם גם האחריות לכליאה ביטחונית בישראל. למרות האמור לעיל נותרה המשטרה הצבאית אחראית על מתקני השהייה ביטחונית לעצורים פלשתינים, בעיקר מיהודה ושומרון. שני מתקנים אלו (ב"עופר" ובשומרון) הוכפפו תחת פיקוד מפקד המשטרה הצבאית בפיקוד המרכז, והם מונחים מקצועית על ידי ענף כליאה במקמצ"ר.
[בתמונה: חלונות התאים בכלא צבאי. המקור: דובר צה"ל]
כליאת נשים
כליאת נשים בצה"ל היוותה תמיד אתגר חברתי-פיקודי ייחודי. צה"ל עסק מעט מאוד במהלך השנים בצורך בכליאתן של נשים חיילות, והקים במשך השנים פלוגה ייעודית אחת בלבד, פלוגה 400, לכליאת חיילות.
"כלא נשים" מסוג זה הוקם לראשונה כבר ב- 1952 בסמוך למושב נהלל בעמק יזרעאל. ברבות הימים עבר כלא הנשים למחנה צריפין, בסמוך למתקן הייעודי לכליאת חיילים (בס״כ 394, כלא 4). כלא הנשים אפשר את כליאתן של פחות מחמישים חיילות. בתחילת המאה (2004) התווסף כלא 400 כפלוגה נוספת בבס"כ 394, ונוספו כעשרים מקומות כליאה נוספים.
ההתפתחויות החברתיות והשינויים הדמוגרפים הביאו גם לשינוי חוקי בצורך בהפרדה ברורה בין כליאת נשים וגברים. חוק השיפוט הצבאי התעדכן בסוף שנות השמונים וקבע כי נשים לא תכלאנה בבית סוהר אחד עם גברים (חוק השיפוט הצבאי, בתי הסוהר הצבאיים, 1987). יותר מעשרים שנה לאחר מכן, בתחילת העשור הנוכחי (2011), הקים צה"ל פלוגה נוספת, צפונית, לכליאת חיילות. השינויים החברתיים והדרישה מהיחידות היו לכליאת יותר חיילות, הרבה מעבר ליכולתה של פלוגה 400 להכיל (כחמישים מקומות כליאה). הפלוגה הוותיקה התקשתה לספק מענה כליאתי על פי הצורך ולאור המצוקה, הוסב מבנה ארעי של המשטרה הצבאית בבסיס הכליאה 396 (כלא 6), לפלוגת כליאה חדשה לבנות, כזו המספקת מענה לדרישה הצה"לית ההולכת וגדלה.
חוסר האיזון והאפליה ביכולת לכלוא חיילות מול חיילים, שינויים בדין המשמעותי בצה״ל, הקמת פרויקט גחל״ת ודרישות מחמירות ממפקדים בצה"ל, הובילו כאמור להחלטה להקים פלוגה נוספת לכליאת חיילות (להלן פלוגה 600). בדצמבר שנת 2011 נפתחה הפלוגה, אשר נותנת מענה כליאתי לשישים כלואות בסטאטוס אסירות וחבושות וביניהן גם קצינות ונשות קבע.
לאורך השנים, ובדומה לכליאת הגברים, החלו לרצות את עונשן חיילות כלואות בגין עבירות סמים ונשק, אך עדיין מרבית הכלואות מרצות עונשים בגין היעדרות מן השירות ובשל עבירות משמעת שונות. יחסי החניכה, כמות ואיכות הסגל הפועל אל מול הכלואות הינו קטן יותר ביחס לפלוגות הגברים, כך שהליווי הפיקודי של הכלואות משמעותי יותר, אך גם מורכב יותר, שכן כלואות לא מעטות מציינות כי נפלו קורבן לעבירות מין או נכנסו להריון בלתי רצוי, אשר מצריכים רגישות וסיוע רב תוך שילוב גורמי נפש, פסיכולוגיה, עבודה סוציאלית ורפואה.
לסיכום חלק זה - העוסק במערך הכליאה בצה"ל, מאז הקמתו ועד היום - ניתן לקבוע כי מימוש פערי הרלוונטיות במערך הכליאה התמהמה. תהליך ניתוח הבעיה והצבעה על אפשרות לפתרון בוצע, אך המימוש נעדר. ועדות בדיקה, חקירה ועבודות המטה קידמו את מערך הכליאה, אך לא הביאו לשינוי משמעותי וכולל בכליאה הצבאית.
עבודות מטה מגוונות ומתמשכות בוצעו בצה"ל, בעיקר באגף כוח האדם. הוועדות עסקו במהלך השנים בהצעות לרה ארגון נרחב במערך הכליאה, בין השאר בנושאים רבים כגון: שיקום החבושים; חינוך; תקון; אבטחה וביטחון; ארגון המתקנים; התשתיות; אמצעי שליטה; תקשורת; רפואה; מודיעין ועוד. היישום – בושש להגיע.
גם בסוגיות התשתית הפיזית נראה כי המצב בעיקרו נותר ללא שינוי משמעותי, אם כי בראשית המאה, והחל משנת 2001, נדונה בצה"ל תכנית להקים קריה משפטית וכלא מרכזי חדשים, במחנה בית ליד בסמוך לכפר יונה שבשרון. צה"ל מתכוון לכנס לכדי בסיס אחד את שני בתי הכליאה, בתי הדין הצבאיים ויחידת סמוכות. הכל במתקן חדש, אחוד, הנגיש במרכז הארץ ליחידות צה"ל השונות.
