זרועות היסוד של הארגון הצבאי: ד"ר אורי מילשטיין

[בתמונה: 'זרוע האבירים'... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Brad לאתר flickr]

לאחרונה, פנו אלי מספר קוראים וציינו כי חסר באתר ערך, המפרט את התאוריה הוותיקה (והנכונה תמיד...) על ארבעת זרועות היסוד של הארגון הצבאי, שהגה ד"ר אורי מילשטיין (ראו תמונה משמאל).

[תמונתו של ד"ר אורי מילשטיין משמאל היא צילום מסך מסרטון היו-טיוב, "סוד קסמה של רחל המשוררת"]

כיוון שכך, וכיוון שבעיני, שהתאוריה נכונה וגם חשובה להבנת מהותו של צבא בפרט, ושל ארגונים צבאיים בכלל, כמו למשל משטרה, הנה היא לפניכם. לצורך כך, עשיתי בעיקר שימוש בספרו של אורי מילשטיין, קריסה ולקחה (ראו תמונת הכריכה למטה משמאל), אולם היא מופיעה ברוב ספריו.

על פי מילשטיין, כל ארגון צבאי נחלק לארבע זרועות יסוד תפקודיות (מילשטיין, 1993, עמ' 130).

  • הזרוע האידאולוגית;
  • האליטה הקרבית או 'זרוע האבירים';
  • הזרוע האינטלקטואלית;
  • ומה שמילשטיין מכנה: "האספסוף החמוש והמשרת". משמע, החפ"שים - החיילים הפשוטים, 'בשר התותחים' בעת מלחמה.

כדרכה של מערכת מורכבת, קיים מתח מובנה בין הזרועות הללו. שאינן חיות, תמיד, זו עם זו בשלום. אבל, זו דרכו של הארגון הצבאי להתפתח: באמצעות העימותים הניטשים ביניהן.

כדי שארגון צבאי יתקיים, יגשים את מטרותיו וינטרל את האיומים שעימם הוא מתמודד, על מקבלי ההחלטות בצמרת הארגון לאפשר - למרות המתחים - את פעילותן של שלוש זרועות הראשונות.

הזרוע האידאולוגית

הצבא הוא המכשיר האלים של המערכת הפוליטית, אך גם האיום הפוטנציאלי עליה. נושאי האיום הזה הם אנשי האליטה הצבאית, שהיא מעין מסדר אבירים של מפקדים טבעיים. הדילמה היסודית של מקבלי ההחלטות היא איך לקיים את הצבא, כדי לשמור על שרידותם, ואיך לנטרל את איומיו (מילשטיין, 1993, עמ' 154).

ימי הדילמה הזו כימי הציביליזציה הפוליטית-צבאית שלנו: כעשרת אלפים שנה (מילשטיין, 1993, עמ' 154):

  • שאול המלך היה, מחד גיסא, זקוק לדוד כדי להתגונן מפני האיום הפלישתי; אך מאידך גיסא, פחד ממנו כי איים על מעמדו, ולא היה זה פחד שווא:

[בתמונה: לפני הסערה - דוד מנגן לפני שאול (Ernst Josephson, David and Saul, 1878.) התמונה היא נחלת הכלל]

  • המערכת הפוליטית הרומאית הייתה זקוקה ליוליוס קיסר, כדי להרחיב את גבולות האימפריה ולשמור עליהם; אך פחדה, בצדק, פן ישתלט על רומא. רצח יוליוס קיסר נועד להגן על המערכת הפוליטית מפני האיש ששרת אותה יותר מכל אדם אחר.
  • נפוליאון, המגן הגדול של הישגי המהפכה הצרפתית, סילק מדרכו את רוב מקבלי ההחלטות המהפכנים, והמיר את המסגרת הפוליטית המהפכנית בקיסרות.

אין צבא בלי זרוע אידאולוגית. תפקיד הזרוע האידאולוגית הוא לשמור על נאמנות הארגון הצבאי לראשי המדינה, למטרותיהם ולאידאולוגיה שלהם; וכן לשמור על נאמנות היחידות הלוחמות לפיקוד העליון; ולהשגיח, שהאליטה הקרבית לא תיהנה מעצמאות יתר ומאהדה רבה מידי של החיילים. על פי מילשטיין, עיקרון השרידות - שמפעיל את מקבלי ההחלטות הפוליטיים - יוצר אותה (מילשטיין, 1993, עמ' 154):

זרוע זו משרתת את מקבלי ההחלטות. קוד ההתנהגות של חבריה הוא נאמנות. ונשקה הוא, פעמים רבות, מיתוסים ומניפולציות. הם דבקים באינטרסים אישיים, ולכן, מונעים על ידי 'קוד נאמנות' לדרג הפוליטי, הדואג להם ומקדם אותם. אנשי הזרוע הזו עלולים להיות נגועים באנטי אינטלקטואליזם ובחנפנות (מילשטיין, 1993, עמ' 148, 154).

דוגמאות ישראליות לאנשי 'הזרוע האידאולוגית', על פי מילשטיין, הם הרמטכ"לים לשעבר, יצחק רבין וחיים בר לב, האלוף אברהם אדן, ועוד.

[בתמונה: איש הזרוע האידאולוגית, ע"פ מילשטיין, רב אלוף חיים בר לב. התמונה: דובר צה"ל]

זרועות אידאולוגיות של צבאות המיטו, לא פעם, שואה על הצבאות של מדינותיהם (מילשטיין, 1993, עמ' 155-154).

  • סטאלין - שביקש להבטיח את עצמו מפני הצבא שלו - ביצע טיהורים בשנות השלושים של המאה העשרים בזרוע האבירים של צבאו. המרשל מיכאיל טוחצ'בסקי - המפקד המוצלח ביותר של קרבות המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, שארגן מחדש את הצבא האדום, מיכן אותו ופיתח את חיל האוויר ואת יחידות הצנחנים - חוסל ביחד עם רבים נוספים. הטיהורים הללו החלישו את הצבא האדום, עד כי סטלין נזקק לזמן ונאלץ לכרות ברית עם היטלר, שאפשרה את ההתקפה על פולין, ואת פתיחת מלחמת העולם השנייה.
  • היטלר חיסל ב- 1941, זמן קצר לפני פלישת גרמניה לברית המועצות, את הגנרל היהודי ג' שטרן, שהצטיין מאוד במלחמה נגד יפן במונגוליה החיצונית, וב- 1940 בפינלנד.

הזרוע האידאולוגית כובשת לחבריה תפקידי יוקרה בשרשרת הפיקוד הקרבי, מפיצה מיתוסים שקריים אודותיהם, ולוחמת באלה שמנסים 'לשבור' אותם. רבים מגיבורי המלחמה המפורסמים, לא נמנו עם זרוע האבירים, ולא היו גיבורים באמת, אלא מונו לתפקידי גיבורים לפני שפרצה המלחמה. עלילותיהם הם מיתוסים שטופחו ע"י הפוליטיקאים, ולא היה קשר בין גבורתם הרשמית לבין תפקודם למעשה (מילשטיין, 1993, עמ' 160-159).

האליטה הקרבית או 'זרוע האבירים'

זרוע זו נוטלת על עצמה סיכונים למען הארגון. קוד ההתנהגות שלה הוא אחריות. אנשים אלה צומחים, במה שמכנה אורי מילשטיין, 'קו הדם': המקומות שבהם הורגים ונהרגים.

על אנשי זרוע האבירים נמנו המפקדים הקרביים הידועים בהיסטוריה: יהושע בן-נון, לאכסנדר מוקדון, יהודה המכבי, חניבעל, סקיפיו אפריקנוס, יוליוס קיסר, בר כוכבא, בליזריוס, סאלח א-דין, ג'ינג'יס חאן, פרידריך הגדול, הוזה דה סן מרטין, נפוליאון, אנלבי, טוחצ'בסקי, היינץ גודריאן, אריך פון מאנשטיין, ארווין רומל, דאגלס מקארת'ור, ג'ורג' פטון, נורמן שווארצקופף; ועוד (מילשטיין, 1993, עמ' 159).

על אנשי זרוע האבירים בצבא הישראלי ניתן למנות, למשל, את האלוף אריאל שרון, שאורי מילשטיין הגדירו כמפקד הבכיר בעל תבונת הקרב המעולה ביותר שהייתה לצה"ל (מילשטיין, 1993, עמ' 130); את האלוף יאנוש בן-גל, את האלוף גרשון הכהן ועוד.

[התמונה: אריאל שרון כמפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים, עם שר הביטחון דאז, משה דיין. ארכיון דובר צה"ל]

הזרוע האינטלקטואלית

תפקיד הזרוע האינטלקטואלית הוא להטיל ספק ולמרוד במוסכמות. במערכת הביטחון תפקידה הוא לבנות את הצבא, להכינו למלחמה, לפתח אמצעי לחימה, לייעץ לפיקוד העליון, איך לנהל את המלחמה, ולייעץ לאליטה הלוחמת (וגם לאנשי הזרוע האידאולוגית שהסתננו לאליטה הזו) איך לנהל את הקרבות, לחקור את המלחמות ולהפיק מהן לקחים. התוצר שלה הוא רעיונות, פתרונות ותיאוריות. מחשבתה ביקורתית כלפי כל דבר, גם כלפי עצמה (מילשטיין, 1993, עמ' 160).

נראה, שבהיסטוריה האנושית היו האינטלקטואלים מחוללי המהפכות ו'קפיצות המדרגה' התרבותיות. תפקידם זה מצדיק את הקביעה, שאין מהפכה אלא מהפכה אינטלקטואלית. כאלה היו, למשל, המהפכות של (מילשטיין, 1993, עמ' 161-160):

  • אברהם;
  • משה;
  • רוג'ר בייקון, שגילה את נוסחת אבק השריפה במאה ה- 13, וחולל את המעבר מאמצעי לחימה מכניים לאמצעי לחימה כימיים.

האינטלקטואלים היו נושאי המעבר מעידן הציד לעידן ייצור המזון, והחיים במערכות הפוליטיות. הם בייתו את הדגנים, הקטניות ובעלי החיים... לולא הם, היינו חיים עד היום בגן העדן או בגיהינום הקמאי (מילשטיין, 1993, עמ' 160).

הזרוע האינטלקטואלית מעניקה למערכת הפוליטית את הסיכוי להשיג את מטרותיה בלי מלחמות או במלחמות קלות. היא אפשרה לארצות הברית לסיים את המלחמה עם יפן בשתי פצצות אטום, בסוף מלחמת העולם השנייה (מילשטיין, 1993, עמ' 160).

ראשי המדינות ומפקדי הצבאות - לפחות בעלי תבונת המעשה שבהם - משתדלים להיעזר בזרוע האינטלקטואלית בפיתוח אמצעי לחימה, ולא להסתייע בה לארגון הצבא, לניהול המלחמה ולהפקת לקחים. זאת, מפני שהם חוששים ממנה, ואינם מבינים את לשונה. הם מנסים להסתייע בידע של האינטלקטואלים, בעוד הם מנטרלים את הביקורתיות שלהם. הם מעוניינים להפוך את הזרוע האינטלקטואלית לזרוע מקצועית, קצוצת כנף, כפופה להם ומשרתת את מטרותיהם השרידותיות. הם מסרסים ומקרנפים את האינטלקטואלים, וכך באות לעולם שתי תופעות (מילשטיין, 1993, עמ' 161-160):

  • המשכילים האנטי אינטלקטואלים
  • בגידת האינטלקטואלים.

אין הם מבינים, ורוב האינטלקטואלים אינם מבינים גם הם, שבלא ביקורת עצמית אין אינטלקטואליזם! שתי התופעות הללו - טוען מילשטיין - הן האיום העיקרי על שרידות המדינות ועל המשך החיים עלי אדמות (מילשטיין, 1993, עמ' 161).

רק אינטלקטואלים מעטים נקלטו בארגונים הצבאיים והשפיעו עליהם.  שניים מהמפורסמים שבהם הם הגנרל לוטננט גרהארד פון-שרנהורסט; והגנרל פיליפ גוטפריד פון קלאוזביץ, שפרוסיה קיבלה את רעיונותיהם.

ברוב המקרים הממסד דחה אותם, ושילם על כך מחיר כבד (מילשטיין, 1993, עמ' 162):
  • ראשי הצבא הבריטי לא חפצו במייג'ור בזיל הנרי לידל הארט בצבא אחרי מלחמת העולם הראשונה, ואפילו סרבו לקלוט אותו במחלקת ההיסטוריה הצבאית;
  • הם התנכלו למייג'ור ג'נרל ג'ון פרדריק ול- מייג'ור גנרל צ'ארלס פולר וניטרלו את השפעתם בתוך הצבא;
  • ראשי הצבא האיטלקי דחו את רעיונותיו של נביא הלוחמה האווירית, הגנרל ג'וליו דואה;
  • ראשי הצבא האמריקני לא קיבלו את הרעיונות על הלוחמה האווירית של הגנרל ויליאם מיטשל;
  • ראשי צה"ל סילקו משורותיו את אל"ם ד"ר עימנואל ולד, אחרי מלחמת לבנון. ולד נאלץ לפרוש מצה"ל ופרסם את הדוח המצונזר שלו שנגנז בספר, תחת השם "קללת הכלים השבורים" (ראה תמונת כריכה משמאל).

האספסוף החמוש

על פי מילשטיין, האספסוף החמוש הוא ציבור נושאי הכלים, 'הראשים הקטנים', ממלאי הפקודות, שגוויותיהם ממלאות את שדות הקרב. "בשר התותחים" שרת את כל הצבאות, עשה את 'העבודות השחורות', מילא את התפקידים הבזויים, והקריב את חייו למען המולדת, פעמים רבות מבלי שהבין מדוע. השימוש בו דומה לשימוש בבעלי חיים ובאמצעי לחימה. ככל שאמצעי הלחימה מתוחכמים יותר, כך פוחת הצורך באספסוף החמוש בשדה הקרב (מילשטיין, 1993, עמ' 162).

מן הסתם, החלק הזה במשנתו של מילשטיין כבר איננו רלוונטי לטעמי, לתקופה הבתר-תעשייתית. הזרוע הזו דעתנית מאוד וממש אינה פסיבית. די אם נזכיר בהקשר זה את התופעה הקרויה שלטון האמהות (Mammismo) במדינות מודרניות: קרובי משפחה - גם כאלה המקבלים את החלטתם של ילדיהם להצטרף לכוחות המזוינים של מדינה - מגיבים לעתים קרובות בתדהמה ובזעם כאשר ילדיהם נשלחים למקומות לחימה, שבהם הם עלולים להיהרג, במקום לראות בכך סיכון מקצועי. 

קצין יכול להיות ביותר מזרוע אחת

קצין יכול להיות חבר ביותר מזרוע אחת.

הדוגמה הקלאסית לכך היה הגנרל היינץ גודריאן, שהיה בעת ובעונה אחת איש זרוע האבירים, ובה בעת גם איש הזרוע האינטלקטואלית. 

גודריאן - מגדולי המצביאים של גרמניה בכל הזמנים - היה הראשון להטמיע, בעקבות ניסיונו במלחמת העולם הראשונה, את חשיבותם של הטנקים ככוח עולה, שישנה את פני המלחמה. כבר ב- 1929 דיבר על הצורך לבסס את זרוע היבשה על דיוויזיות ניידות משוריינות.

ב- 1937 אף כינס את הרעיונות הללו בספר בשם: "הקשב - שריון!", שבו ניתח את מבצעי הטנקים של צרפת וגרמניה במלחמת העולם הראשונה. הוא טען כי הטנקים לא תקפו מספיק בעומק, ולא גיבו את התקפותיהם בחרמ"ש, או לפחות בחי"ר ממונע, כדי לנצל את הפריצה של מערך האויב, על מנת להשמיד בבת אחת את סוללות הארטילריה שלו, את עתודותיו ומפקדותיו. הם נעו באיטיות, בקצב של החי"ר והארטילריה... את הדברים הללו יישם גודריאן כשפיקד על הכוחות הממוכנים, בהשתלטות על אוסטריה, פולין ואח"כ, בחזית המערבית. (מילשטיין, 1993, עמ' 80-53).

קצינים נוספים שמהווים שילוב של זרוע האבירים והזרוע האינטלקטואלית הם: הגנרל שארל דה-גול; והאלוף גרשון הכהן.

דוגמאות לקצינים מארגונים צבאיים אחרים, המשלבים בתוכם את זרוע האבירים והזרוע האינטלקטואלית, הם שני קציני משטרה אמריקנים:
  • אוגוסט וולמר (August Vollmer) - אבי השיטור המודרני - מי שהוביל את רפורמה עמוקה במשטרה, בארצות הברית. וולמר היה מרשל העיר ברקלי בקליפורניה (ראו בתמונה למטה). הוא, הקים את המשטרה בשנת 1905 ושימש כמפקדה עד 1932. הוא שינה את המודל המשטרתי שהיה קיים עד אותה תקופה, משטרה לא אפקטיבית מוכוונת ומופעלת על ידי פוליטיקאים. הרפורמה של וולמר התבססה על שני מרכיבים עיקריים: ניתוק המשטרה מהפוליטיקה והפיכתה לארגון מקצועי. כלומר "שיטור זה מקצוע". התרומה של וולמר לרפורמה במשטרה באה לידי ביטוי  בשילוב תחום הזיהוי הפלילי; בהפעלת ניידות סיור ממנועות; בהתמחות מקצועית בתחומי העשייה השונים של המשטרה; בקביעת קוד אתי; בקביעת מדדים לגיוס שוטרים, כולל מבחנים פסיכולוגיים; בגיוס שוטרים, בוגרי מכללות ואוניברסיטאות; וביצירת קשרי גומלין לחילופי מידע ומחקרים משותפים בין המשטרה לאקדמיה. 
  • ויליאם ברטון מפכ"ל משטרות ניו יורק ולוס אנג'לס, שנחשב מאז שנות התשעים של המאה הקדמנת  לאבי המהפכה המדעית במשטרות ניו יורק ולוס אנג'לס. הוא עשה זאת בשיתוף פעולה מלא עם הקרימינולוגים בולטים של תקופתנו, ואף כתב ספר על הרפורמות שביצע במשטרת ניו יורק:

[מפקד משטרה, המשלב בתוכו את זרוע האבירים והזרוע האינטלקטואלית: האמריקני, ויליאם ברטון. למקור התמונה לחצו כאן]

מאבק העוצמה בין ארבעת הזרועות

ככל שהצבא מקצועי יותר, גדול יותר משקלן של זרוע האבירים והזרוע האינטלקטואלית. אבל צבאות מועדים לתהליכים של 'שריפת אנטרופיה', כיוון למנהיגות הפוליטית קשה לשלוט ולבטוח בהן. לכן, היא מעוניינת - במודע ושלא במודע - להגדיל את משקל הזרוע האידאולוגית ואת מספר החיילים הפשוטים (מילשטיין, 1993, עמ' 162).

מנהיגים מסתמכים על אנשי הזרוע האידאולוגית ומאוימים מאנשי זרוע האבירים

בכל המדינות נסמך הדרג הפוליטי בעיקר על אנשי הזרוע האידאולוגית. הוא מקדם אותם, מגבה אותם ומכשיר את דרכם מהצבא לפוליטיקה. דוגמאות ישראליות לטיפוח כזה הם למשל הרמטכ"לים: משה דייןיצחק רבין וחיים בר לב, שהקריירה הפוליטית שלהם עוצבה עוד בהיותם במדים.

לעומת זאת, הפוליטיקאים רואים, בצדק, באנשי זרוע האבירים איום הישרדותי. מילשטיין כותב כי במלחמת יום הכיפורים, "שרון איים על שרידותם הפוליטית של המנהיגים הישראלים, יותר מן האיום של סאדאת עליהם". לכן, הרחיקו אותו כמיטב יכולתם מהזדמנויות לצבור תהילה, שתופנה נגדם ביום שאחרי (מילשטיין, 1993, עמ' 130).

פוליטיקאים פוחדים מאנשי זרוע האבירים, ולכן הם חוששים לתגמל אותם:

  • סטלין התעלל בגיבור מלחמת העולם השנייה, הגנרל גאורגי ז'וקוב, והגלה אותו הרחק ממוסקבה אחרי המלחמה.
  • היטלר חילק לגנרלים שלו הרבה שרביטי פילדמרשל. אבל, גנרל היינץ גודריאן - שלו חייב היה היטלר את ניצחונותיו במהלכים הפותחים של מלחמת העולם השניה, ואשר נשאר לצידו כמעט עד הסוף כראש המטה הכללי - לא זכה מעולם לקבל מידיו את השרביט...

[בתמונה: גנרל היינץ גודריאן. למקור התמונה לחצו כאן]

המאבק שבין אנשי הזרוע האידאולוגית ל'אבירים'

מלחמה יום יומית נטושה העידן הפוליטי, בין שתי הזרועות בכל מדינה, בכל צבא ובכל רגע. אין סימטריה בין שני המחנות ואין זה מאבק הוגן (מילשטיין, 1993, עמ' 158):

  • האבירים מזלזלים באנשי הזרוע האידאולוגית, רואים בהם פחדני-קרב, סוכני חרש ומלשינים, ומנסים להיפטר מהם ביחידות שלהם, או ךהגביל את מעמדם.
  • אנשי הזרוע האידאולוגית פוחדים מהאבירים בגלל מעמדם הבלתי תלוי, וגם תלויים בהם מאותה סיבה. הם מתייחסים לאבירים בהערצה-שנאה-פחד, אינם נאבקים בגלוי מולם, ומסרסים אותם בסתר. בימי מלחמה, צוברים האבירים יוקרה, ונחשפות החולשות של אנשי הזרוע האידאולוגית, שהגיעו לעמדות פיקוד קרביות; ואילו בימי שלום מתחזק מעמדם של אנשי הזרוע האידאולוגית, בעלי הברית של ראשי המערכת הפוליטית.

במלחמה הזו אין לאבירים סיכוי ארוך טווח. לאויביהם - בעלי השררה ומשרתיהם האידאולוגיים - אין קודים של התנהגות. כל האמצעים כשרים בעיניהם, והם אמני המניפולציה הפוליטית. בידם השלטון הפוליטי והתקציב לצבא. מחוץ לשדה הקרב הצבאי, במאבקים הארגוניים, יש למניפולציה הפוליטית יתרון מוחלט על פני כל תכונה אחרת (מילשטיין, 1993, עמ' 159-158).

ככל שאביר מתקדם בשרשרת הפיקוד, גובר עליו הלחץ לגלות נאמנות למפקדים שמעליו ולראשי המערכת הפוליטית. אבירים לא מעטים השתעשעו התקווה, שיוכלו, גם להיות נאמנים למפקדים שמעליהם וגם אחראים למטרות. דבר זה הוא כמעט בלתי אפשרי, עקב הזמן הרב שגוזל העיסוק בטיפוח הנאמנות:

האלוף שמואל גונן (גורודיש) - שהיה מפקד פיקוד הדרום במלחמת יום הכיפורים - התחיל את דרכו בצה"ל כאיש זרוע האבירים. כדי להיות מפקד חטיבה 7 היה עליו להיות נאמן למפקד גייסות השריון, האלוף ישראל טל. אבל כשמונה לאלוף פיקוד הדרום, היה עליו להיות נאמן לראש הממשלה, גולדה מאיר; לשר הביטחון, משה דיין; לרמטכ"ל, דוד אלעזר; ולסגן הרמטכ"ל, ישראל טל. את נאמנותו להם היה עליו לטפח בלי הרף, ולוודא שהם גם ידעו עליה. את מיטב זמנו ואת האנרגיה הנפשית שלו הקדיש לטיפוח נאמנותו להם, ואת רוב דאגתו השקיע כדי שנאמנות זו תגיע לידיעתם. כך לא נותר לו די זמן לעשות את אשר היה עליו לעשות, על מנת שכוחות צה"ל יהיו במיטבם בפרוץ מלחמת יום הכיפורים; ובמלחמה עצמה הוא לא פיקד, למעשה, על הגייסות, כי משימות הנאמנות, תכנונן וביצוען גזלו חלק ניכר מהאנרגיה הנפשית שלו ומזמנו.

[בתמונה: גורודיש בחמ"ל פיקוד הדרום במלחמה. הצילום: דובר צה"ל]

התעצמות הזרוע האידאולוגית על חשבון הזרוע האינטלקטואלית וזרוע האבירים, פוגעת בקוד הקיומי של שתי האחרונות. הביקורתיות של האינטלקטואלים; והאחריות של האבירים - ומשחיתה אותן (מילשטיין, 1993, עמ' 158):

  • בתחילת התהליך הזה מעבירה הזרוע האידאולוגית לשורותיה אבירים ואינטלקטואלים, ודוחקת מן הארגונים הצבאיים החוצה את אלה המסרבים לוותר על הקוד הקיומי של זרועותיהם.
  • אחר כך, היא שותלת את אנשיה בזרועות הללו או במה ששרד מהן.
  • לבסוף היא הורסת את שתיהן, ובארגון הצבאי נשארים אבירים-דמה, ואינטלקטואלים-דמה, המסלקים ממנו בשיטתיות כל אביר אמתי וכל אינטלקטואל אמתי.

בלי שתי האליטות הללו אין הארגון הצבאי יכול לתפקד כראוי. משימותיו אינן מתמלאות, מחיר אחזקתו עולה וכך, מאיימת שואה על המדינה. זהו תהליך אנטרופי שניתן למנוע אותו או להאט את קצבו, אבל הסיכויים קלושים שהאפשרויות הללו תמומשנה! את המסקנה הפסימית הזאת אפשר להסיק מהתנהגותם של עמים ומדינות, בעבר ובהווה (מילשטיין, 1993, עמ' 158).

מקורות והעשרה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *