אבי הראל: מבלעם ועד אמנת ז'נבה השלישית

[בתמונה: שבויי מלחמה יפנים בחסות המשטרה הצבאית של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה. תמונה חופשית שהועלתה על ידי National Museum of the U.S. Navy לאתר flickr]

אבי הראלאבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת מטות בספר במדבר, מאוזכרת המלחמה של בני ישראל כנגד האומה המדיינית. המלחמה באה בעקבות עצת בלעם למואבים ולמדיינים, שיפקירו את בנותיהן, וכך יגרמו לבני ישראל לזנות תחת האל המקראי. ואכן, בנות מדין עושות את המאמץ העיקרי, כעצת בלעם, וכעונש על כך, נספים עשרים וארבע אלף איש מישראל שנצמדו לבעל פעור (האל המדייני שאותו עבדו בני ישראל בהשראת בנות מדין). המדיינים שמוזכרים כאן, הם פלג אחד מתוך שבטים הקרויים בשם זה, שבטים שפשטו על חבלי ארץ שונים במדבר, באזור שמצפון של אילת של ימינו ועד המדבר הסורי [1]. ישנה סבירות גבוהה שמשבטים מדינים אלה, לא יצא יתרו חותן משה, אחרת המלחמה כנגדם הייתה הופכת לכמעט בלתי אפשרית.

המלחמה האמורה התנהלה כנגד שבטים נוודים. לכן, אין המקרא מציין את שמות המקומות של הקרבות כנגד שבטים אלו, זאת בניגוד לשאר המלחמות של בני ישראל שבהם צוין שדה הקרב בשמו.

בסיום הלחימה מובא הפסוק הבא: "ואת-מלכי מדין הרגו על-חלליהם את-אוי ואת-רקם ואת-צור ואת-חור ואת-רבע חמשת מלכי מדין ואת בלעם בן-בעור הרגו בחרב" [2]. מה פסוק זה בא ללמד? הפרשנות המקובלת היא שמלכי מדין נספו במערכה הצבאית, זאת בניגוד לבלעם שמת, לא בסערת הקרב. בלעם נתפס במהלך הקרב, הוחזק כשבוי, ורק בשוך הקרבות הוצא להורג, כנראה בטקס פומבי. האם המקרא אינו חס על אדם שנתפס בשבי? על כך ניתן לענות באופן הבא. בעולם העתיק, חיי אדם נחשבו לכלום. כל מלחמה הייתה מלחמה טוטלית, שמשמעותה הרג חיילים שבויים ופגיעה אנושה באוכלוסייה אזרחית בלתי מעורבת. הד נרחב לתפיסה זו ניתן למצוא במקרא עצמו.

[בתמונה: ציורי תנ"ך/ השיבה ממלחמת מדיין: "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה" [במדבר  ל"א, י"ד] / ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

קודם הכניסה לארץ כנען, מוזהרים בני ישראל שלא ירחמו על אויביהם, ויהרגו את כולם: "לא תחייה כל נשמה:"לא תחיה כל נשמה"[3]. לשון אחר, אין להשאיר שריד ופליט מאומות ארץ כנען ויש להשמידם כליל, בדומה למצוות מחיית זכר עמלק:" זכור, את אשר-עשה לך עמלק, בדרך, בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל-הנחשלים אחריך, ואתה, עיף ויגע ולא ירא אלהים. והיה בהניח ה' אלהיך לך מכל-איביך מסביב, בארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את-זכר עמלק, מתחת השמים; לא תשכח"[4].

גם גורלם של אנשי מואב שנלחמו בדוד היה מר כדלקמן: "ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית ומלא החבל להחיות ותהי מואב לדוד לעדים נשאי מנחה"[5].

דוד המלך לא היה השליט היחיד שמאוזכר ביחס האכזרי שלו לאויביו. גם על המלך אמציה מסופר כי:" ועשרת אלפים חיים שבו בני יהודה ויביאום לראש הסלע וישליכום מראש הסלע וכלם נבקעו" [6]. דוגמאות אלה, ואחרות נוספות מראות בעליל, כי המלחמות בעולם העתיק, היו אכזריות, ופגעו באופן גורף וחמור בלוחמים ובאוכלוסיה אזרחית כאחד. לא שמענו כי המקרא או נביאי ישראל מתריעים על כך, שיש במעשים אלה עיוות מוסרי חמור, עובדה שאומרת דרשני הרג המוני זה של לוחמים ואזרחים  נחשב לנכון וראוי באותה התקופה.

העיוות המוסרי האמור לא היה נחלתו של המקרא. גם העמים שמסביב היו נגועים באותה שיטה של הרג המוני וטיפול מיוחד בשבויים רמי מעלה.

אכילס שחט פשוטו כמשמעו תריסר אצילים לזכר חברו, לאחר נפילת טרויה [7]. הרומים שחטו שבויים רבים בעלי מעמד לכבוד אליליהם, בלי להניד עפעף [8]. ובהמשך ההיסטוריה, ערף מוחמד את ראשיהם של מאות גברים בני שבט קריט'ה [9], לאחר ניצחונו עליהם בקרב בשנת 627. יש דוגמאות שכאלה למכביר בהיסטוריה האנושית, שמראות דבר אחד ברור  - חיי אדם לא נחשבו לערך עליון בשעת מלחמה.

בניגוד לעמים האחרים, במשך הדורות שינה עם ישראל את פניו. בימי בית ראשון לחמו ישראל בארם, באדום ובמואב ואף הרגו את אויביהם בחרב, ובלעם בכלל זה. ואולם משחרבה ירושלים בימי בית שני העתיקה האומה את מוקד כוחה מכוח פיזי לכוח רוחני, ובכך הקיץ הקץ על היחס הלא מוסרי לאחר ולשבוי.

רק במאה העשרים, הסדירה אמנת ז'נבה את  ההתנהלות כנגד שבויים ואוכלוסיה בלתי מעורבת על סעיפיה השונים.

אמנת ז'נבה השלישית (משנת 1929) דנה בזכויותיהם של שבויי מלחמה. העיקרון המרכזי באמנה זו הוא שכל חייל הנופל בשבי, הוא שבוי מלחמה ואינו נחשב כאסיר.

באמנה זו ישנה אנלוגיה בין שבויי מלחמה לבין לוחמים. שבוי מלחמה, בניגוד לאסיר, לא עבר על חוק פלילי של מדינתו אלא ביצע את המוטל עליו בהתאם לחוקי המלחמה ובהתאם להוראות של מפקדיו. אמנה זו מפרטת את חובותיו של הכוח השובה כלפי שבויי המלחמה שבתחומו ומדגישה את האחריות, המוטלת עליו, לגורלם של השבויים.

האמנה האמורה מחייבת את הכוח השובה להתייחס אל שבוי המלחמה באופן אנושי, אוסרת לענותו נפשית או פיזית, מחייבת את שוביו לדאוג לצרכיו (מזון, ביטחון, טיפול רפואי, הליך הוגן, תכתובת עם משפחתו), להודיע לרשויות המתאמות  על דבר שבייתו ולאפשר לו ביקור של נציגי הצלב האדום הבינלאומי. עם תום המלחמה יש לאפשר לשבוי המלחמה לשוב למדינתו [10].

[לאמנת ז'נווה השלישית לחץ כאן]

אחרית דבר. גורלם של לוחמים היה תלוי בראש ובראשונה בניצחונם או בהפסדם בקרב. אם אותם לוחמים נפלו בשבי בעודם בחיים, לא הייתה ערובה לכך שחייהם ניתנו להם במתנה, לא בעת העתיקה, לא בימי הביניים ואף לא בראשית העידן המודרני. בלעם הוא דוגמא אחת לעיוות מסוג  זה. במהלך הדורות התפתחו חוקי מלחמה בין האומות, והם נועדו בין השאר להיטיב את מצבם של השבויים, אך אלו לא תמיד יושמו, שכן היו תלויים בהחדרת ערכי-מוסר חדשים לחברה [11]. בעם ישראל, חלה התפתחות  מוסרית מעניינית בתחום זה, שהפכה את הקערה על פיה. מהרג המוני ללא אבחנה, של שבויים ואוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת, שהיה מקובל וראוי,  לאיסור על הרג שכזה מעיקר הדין. רק מי שנילחם והוגדר כאויב שניתן להורגו ותו לא. הסיבה המרכזית לכך היה חורבן הבית השני שהעתיק את מרכז הכובד בחיי האומה מהכוח פיזי לכוח הרוחני. נכון הוא שכיום נשמעים קולות מעוותים הקוראים להרג חסר אבחנה באוכלוסיית האויבים שמסביבנו, אולם אלה קולות לא מוסריים שיש לדחותם על הסף, בהיותם כאמור, סותרים את המוסר הבסיסי  של האומה.

מקורות

[1] אנציקלופדיה מקראית, כרך ז',  מוסד ביאליק, 1982,ערך מדין.

[2] במדבר, פרק ל"א, פסוק ח'.

[3] דברים, פרק כ', פסוק ט"ו.

[4] שם, פרק כ"ה, פסוקים י"ז י"ט. על עמלק ראה מאמרי בייצור ידע.

[5] שמואל ב', פרק ח', פסוק ב'.

[6] דברי הימים ב', פרק כה, פסוק י"ב.

[7] על כך ראה אודיסיאה, פרק כ"ג, 175.

[8]  ארגוןז. חיי יום-יום אצל האטרוסקים , תל-אביב,  תשכ"ח, עמ' 194195.

[9] بني قريظة; بنو قريظةתעתיק מדויק: קריט'ה שבט כוהנים יהודי שחיו בצפון חצי האי ערב עד המאה השביעית, בנווה המדבר ית'ריב , כיום העיר אל-מדינה.

[10] סוכם על פי ערך אמנת ז'נבה השלישית , בויקיפדיה.

[11] בר אילן, מ. מותו של בלעם, בר אילן, גיליון מספר 818, תשס"ט.

One thought on “אבי הראל: מבלעם ועד אמנת ז'נבה השלישית

  1. למול כל הדוגמאות והציטוטים בנושא אכזריות המלחמה והיחס לשבויים/ המובסים, ראוי היה להביא מקור או ציטוט שיסביר את הטענה ההפוכה:
    "בעם ישראל, חלה התפתחות מוסרית מעניינית בתחום זה, שהפכה את הקערה על פיה. מהרג המוני ללא אבחנה, של שבויים ואוכלוסיה אזרחית בלתי מעורבת, שהיה מקובל וראוי, לאיסור על הרג שכזה מעיקר הדין."
    האמנם חלה "התפתחות מוסרית" או שחלה התדרדרות חמורה מבחינת "העוצמה הלאומית" מאז ימי עצמאות ישראל? מה שיכלו מלכי ישראל להרשות לעצמם, ספק אם יכלו קהילות ישראל בפולין, פראג, הודו או תוניסיה להרשות לעצמם.
    כידוע, עם חלש, מפוזר וחסר אמצעי לחימה (צבא, משטרה וכו'), אינו שוחט את אויביו על ימין ועל שמאל לא מפני שהוא מוסרי במיוחד, אלא פשוט מפני שהוא חלש הרבה יותר ורוב הזמן עסוק בהישרדות ובריחה משחיטה בעצמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *