[ציורי תנ"ך/ בלעם ואתונו/ ציירה: אהובה קליין (c) שמן על בד]

[לקובץ המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נצרות ונוצרים, לחצו כאן]

עודכן ב- 25 בדצמבר 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת בלק בספר במדבר, באה לאחר כיבוש ארץ סיחון ועוג מלך הבשן. בני ישראל שולטים הלכה למעשה בכל עבר הירדן המזרחי. מלך מואב בעת ההיא, בלק, יודע כי אין לו סיכוי לנצח את בני ישראל בקרב. לכן הוא מזמין את בלעם כדי לקלל את אויביו. הזמנת קוסם, כדוגמת בלעם, שיגרום מפלה לאויבי האומה, הייתה אקט מקובל בעולם העתיק, ובלק לא עושה כאן מעשה חריג או מיוחד.

בלעם שהלך בתובנה פנימית לקלל את ישראל, הופך את לשונו ובמקום הקללות שרצה לומר הוא מדבר בשבחם. המקרא מספר לנו על תפנית בחשיבתו השלילית של בלעם באופן הבא: "וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי ה' לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים" [1].

כלומר בלעם עובר מהפך אישי מעניין. כל הליכתו אינה אלא לגרום נזק לישראל, אולם לאחר שהוא רואה אותם פיזית, ומבין את מעלתם ואופן התנהלותם, הוא מבין שמדובר באומה מוסרית שאין מקום לקללה. חרף זאת קודם לכתו הוא מייעץ לבלק עצה שתפגע בפן המוסרי של עם ישראל.

בלעם וישוע הנוצרי

למרות מהפך אישי זה, בלעם נתפס בחז"ל כאחד מרשעי העולם האולטימטיביים, והוא עומד בשורה אחת עם ישוע (ישו) הנוצרי בקטגוריה מפוקפקת זו. זאת ועוד, לעתים בגלל בעיות תאולוגיות והפחד מפני הכנסייה, מוחלף שמו של ישוע בספרות חז"ל בשמו של בלעם, עד שחוקרים מסוימים [2] טענו כי שתי הדמויות הללו מקבילות זו לזו.

[ציורי תנ"ך/ בלעם ואתונו/ ציירה: אהובה קליין (c)]

לפי המקורות שנביא להלן, נראה כי בקטעים אחדים בספרות התלמודית, דמויותיהם של ישו ושל בלעם מופיעות זו לצד זו, כשברור שחז"ל רוצים להראות את הצדדים המשותפים שלהם. לעומת זאת, בחלק מהמקורות עולה כי כאשר מדברים על בלעם, הכוונה היא בעצם לישוע. כלומר, בלעם מייצג טיפולוגית את ישוע.

המקור הראשון, שעוסק בהשוואה בין בלעם לישוע, אומר את הדברים הבאים: "אונקלוס בר קלוניקוס  בן אחותו של טיטוס רצה להתגייר, העלה את טיטוס באוב. אמר לו: מי חשוב בעולם ההוא? אמר לו: ישראל. האם לדבוק בהם? אמר לו: יש להם הרבה דברים שלא תוכל לקיים. לך תתגרה בהם ותהיה לראש, שהרי כתוב: (איכה א') "היו צריה לראש" וגו', כל המיצר לישראל נעשה ראש. אמר לו: דינו של אותו אדם (שלך) מהו? א"ל: במה שהוא פסק על עצמו, כל יום אוספים את עפרו ודנים אותו, ושורפים אותו ומפזרים את אפרו על שבעה ימים. אחר-כך הלך והעלה את בלעם באוב. אמר לו: מה חשוב באותו עולם? אמר לו: ישראל. שאל אותו: האם לדבוק בהם? אמר לו: 'לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים'. אמר לו: דינו של אותו אדם (שלך) מהו? אמר לו: בשכבת זרע רותחת. הלך אונקלוס והעלה באוב את ישו הנוצרי. אמר לו: מה חשוב באותו עולם? אמר לו: ישראל. האם לדבוק בהם? אמר לו: טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש. כל הנוגע בהם, כאילו נוגע בבבת עינו. אמר לו: דינו של אותו אדם (שלך) מהו? אמר לו: בצואה רותחת. שאמר מר: כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. בוא וראה מה בין פושעי ישראל לנביאי העולם עובדי עבודה זרה" [3].

עורך מקור זה רואה בישו דמות אמביוולנטית. מחד גיסא, הוא שם בפיו את הרצון לדרוש בטובת ישראל; ומאידך גיסא, הוא גוזר עליו מיתה בצואה רותחת, משום שהלעיג על דברי חכמים. דבר זה מעיד כי נקודת ראותם של חכמי התלמוד בתקופה מאוחרת כלפי ישוע, היא שהוא נותר יהודי בעיניהם, ואינו נתפס כמי שרוצה ברעת ישראל. לשון אחר כאן ישוע ובלעם אינם אותה דמות אלא דמויות נפרדות לחלוטין.

במקור נוסף נראה כי הוא עוסק אמנם בבלעם אולם הכוונה ללא ספק לישוע הנוצרי כדלקמן: "אמר לו מין אחד לרבי חנינא: האם ידוע לך בן כמה היה בלעם במותו? אמר לו: בכתוב לא נאמר, כיוון שנאמר 'אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם'. בן שלושים ושלוש שנה או בן שלושים וארבע. אמר לו: יפה אמרת. בעצמי ראיתי את ספרו של בלעם, והיה כתוב בו: בן שלושים ושלוש שנה היה בלעם החיגר כאשר הרג אותו פנחס השודד"[4].

[בתמונה משמאל: איקונין המציג את ישו ממנזר סנטה קתרינה (מהמאה ה-6). התמונה היא נחלת הכלל]

בקטע זה מסופר כאמור, על כופר הפונה לרבי חנינא. אף על פי שזהותו של אותו כופר אינה ידועה לנו, הוא מזוהה במחקר עם יהודי-נוצרי המבקש לדעת מפי רבי חנינא באיזה גיל מת ישוע. אותו כופר חי ככול הנראה סמוך לציפורי, מקום מגוריו של רבי חנינא. מדבריו נראה שמין זה היה ער להקבלה במקורות חז"ל בין בלעם לישוע. כמו כן, הגיל שרבי חנינא קובע לבלעם (33 או 34) מתקרב, ככל הנראה, לגיל הפטירה של ישוע לפי המחקר ההיסטורי.

בלעם וישוע מוזכרים באותו מקום גם במדרש כדלקמן: "ר' אלעזר הקפר אומר נתן האלהים כח בקולו (של בלעם) והיה הולך מסוף העולם ועד סופו. בשביל שהיה צופה וראה את האומות שמשתחוין לשמש ולירח ולכוכבים ולעץ ולאבן, וצפה וראה שיש אדם בן אשה שעתיד לעמוד שמבקש לעשות עצמו אלוה להטעות כל העולם כולו, לפיכך נתן כח בקולו שישמעו כל אומות העולם. וכן הוא אומר תנו דעתכם שלא לטעות אחר אותו האיש, שנאמר 'לא איש אל ויכזב'. ואם יאמר שהוא אל הוא מכזב. ועתיד הוא לומר שהוא בן אלהים ואינו אלא בן אדם, שנאמר 'ובן אדם ויתנחם'. שהוא עתיד להטעות ולומר שהוא מסתלק ובא לקיצים, ההוא אמר ולא יעשה. ראה מה כתוב 'וישא משלו ויאמר אוי מי יחיה משֻׂמו אל, אמר בלעם אוי מי יחיה מאותה אומה ששמעה אחר אותו האיש שעשה עצמו אלוה" [5].

מדרש זה טוען כי אין המדובר בזיהוי טיפולוגי בין בלעם לישוע, אלא בהצגה של בלעם המודיע קבל עם ועולם, שישוע הוא משיח שקר ויש להיזהר מפני דבריו ונבואותיו. לפי גישה זו, חל כן מהפך. בלעם נהפך לנביא חיובי, ואילו ישוע נהפך לנביא שקר, שכל שאיפתו אינה אלא להחטיא את עם ישראל.

אחרית דבר

במקורות חז"ל דרים בלעם וישוע הנוצרי (ישו) בכפיפה אחת. לעתים, כאשר נאמר במקורות אלה בלעם הכוונה לישוע, ולעתים כל דמות עומדת בפני עצמה. אין ספק, שבגלל אימתה של הכנסייה הנוצרית, חז"ל נאלצו להבליע את הביקורת שלהם כנגד ישוע עצמו, והבחירה בבלעם - שנחשב אף הוא כנביא שקר - הייתה קלה ומתבקשת. מה שנותר לנו הוא לבחון כל מקור לגופו בהקשר ההיסטורי שלו, ולהחליט האם כאשר מוזכר בלעם הרשע הכוונה לישוע הנוצרי או הכוונה לדמותו של בלעם עצמו.

[לקובץ המאמרים על פרשת בלק, לחצו כאן] [לאוסף המאמרים על נצרות ונוצרים, לחצו כאן]

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2020), נצרות ונוצרים באתר ייצור ידע, ייצור ידע, 26/12/20

[1] במדבר, פרק כ"ד, פסוקים א' – ב'.

[2] יפה, ד. הקירבה בין שתי דמויות בטיפולוגית המדרשית, עלון בר אילן, תשס"ז, מספר 709.

[3] בבלי, גיטין, דף נ"ו עמוד ב'.

[4] בבלי, סנהדרין, דף ק"ו, עמוד ב'.

[5] מדרש ילקוט שמעוני, פרק רמ"ז.