[בכרזה: בכל שלימות לכאורה, יש מגרעות... תמונה חופשית שהועלתה על ידי Hamner_Fotos לאתר flickr]

[לקובץ המאמרים על 'פָּרָשַׁת נָשֹׂא', לחצו כאן]

עודכן ב- 21 במאי 2023

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

פרשת נשא בספר במדבר עוסקת בתיאור של מחנה ישראל ובמצוות הקשורות במשכן. מחנה ישראל לאחר המפקד הגדול בפרשה הקודמת, מתואר על פי מיקומם של השבטים שחונים כל אחד בתא שטח שהוקצע לו, תוך סימון ברור של נחלתם הכולל דגל ייחודי של אותו שבט. בסוף התיאור האמור המקרא מביא את ברכת הכוהנים כאות וסימן לשלמות המחנה:" כב וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כג דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרְכוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  אָמוֹר, לָהֶם.  כד יְבָרֶכְךָ יְהוָה, וְיִשְׁמְרֶךָ.  כה יָאֵר יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וִיחֻנֶּךָּ.  כו יִשָּׂא יְהוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ, וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.  כז וְשָׂמוּ אֶת-שְׁמִי, עַל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַאֲנִי, אֲבָרְכֵם"[1].

לכאורה, תיאור זה של מחנה ישראל הינו תיאור של מציאות אידאלית, ולא היא. בפרשה מפורטים מספר מקרים בהם קבוצת אנשים מסוימת צריכה לעזוב זמנית את האידיליה המתוארת.

המשולחים הראשונים מן המחנה הם המצורעים והטמאים: "א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב צַו, אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה, כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב; וְכֹל, טָמֵא לָנָפֶשׁ.  ג מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם; וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת-מַחֲנֵיהֶם, אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם.  ד וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם, אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:  כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[2].

[התמונה: ציורי תנ"ך / עונשו של המצורע: "בדד ישב מחוץ למחנה" / ציירה: אהובה קליין (c)]

לפי פשוטו של מקרא פרשה זו נשנתה כאן לזירוז, לחזק את עניין הטהרה בעם ולהרחיק את הטומאה ממנו. בנוסף, אחר הקמת מחנות הדגלים ידע כל איש מישראל את מקום מושבו תחת הדגל והשבט המתאים. מן הראוי שגם אנשים שנטמאו לנפש ידעו כי מקום אינו מקומם הרגיל אלא זמנית הוא נמצא מחוץ למחנה.

אולם המדרש מפרש את עניין שלוח הטמאים לעובדה שבני ישראל חטאו, וחטאים אלה הכניסו רוח של טומאה למחנה כדלקמן: "רבי יוסי הגלילי אומר: בא וראה כמה כוח עברה קשה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה, לא היו בהם זבים ומצורעים; ומשפשטו ידיהם בעברה – היו בהם זבים ומצורעים ... רבי שמעון בן יוחאי אומר: בא וראה כמה כוח עברה קשה, שעד שלא פשטו ידיהם בעברה, נאמר בהם "ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל" ולא יראים ולא מזדעזעים; משפשטו ידיהם בעברה, מה נאמר בהם? "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן אור פניו וייראו מגשת אליו [3]."

כלומר פרשת שילוח הטמאים מן המחנה לא הייתה נאמרת, אם רוח טומאה של חטא לא הייתה נכנסת לתוך מחנה בני ישראל. ללמדנו שרוח טומאה מקורה בהחלטה אנושית.

קבוצה שנייה של אנשים שצריכה לעזוב את המחנה זמנית הם אותם אנשים שהופקד אצלם חפץ או כסף וכאשר הבעלים בא לתבוע אותם אומר השומר כי לא היו דברים מעולם, והוא אף נשבע לשקר על כך. המקרא מתאר מצב כי אותו אדם לו שייכים הדברים מת, ואז יש צורך להחזיר את הגזלה ליורשיו. ומה קורה כאשר אין לאיש זה יורשים? או אז הרכוש מוחזר לידי הכוהנים. האם יש מציאות בה בעם ישראל קיים אדם ללא יורשים? על כך עונים שהמדובר בגר שאין לו משפחה, ולכן רמת הפגיעות בו גבוהה. אנו נשוב לעסוק במקרה זה בהמשך הדברים.

קבוצה שלישית שאמורה לעזוב את המחנה מתוארת בפרשת סוטה. פסוקי פרשת סוטה במקרא מוקשים ותמוהים מאוד. האם דרוש טקס משפיל שכזה לאמת או לאשש חשדות של בעל כנגד אשתו? האם בדיקה זו אכן מביאה לשלום הבית המיוחל? ומדוע אין האישה יכולה לבדוק האם בעלה בגד בה? שבעולם העתיק, עד שלהי ימי הביניים, היה נהוג טקס האורדל. התיאורים הנפוצים ביותר של אורדל הם בדבר שדרכו להזיק. ברוב המקרים המדובר היה בברזל מלובן שניתן על גופו של ה"אשם". אם תוך מספר ימים הפצע החלים יפה, הרי שאותו אדם נמצא כחף משפע, ולהפך.

[בתמונה: טקס האורדל. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Josh Parrish לאתר flickr]

כאן אין המדובר בטקס האורדל אלא בטקס דתי, המוגדר לפי מפרשים רבים כנס.

לגבי מעמד האישה בכל המעמד הזה, פוסק הרמב"ם באופן מפורש כי: אמרה 'איני שותה' קודם שתימחק המגילה - הרי מגילתה נגנזת"[4]. יש לאישה רשות לומר כי אינה מוכנה להתבזות ולשתות את המים שלתוכם נמחק השם המפורש. משמע כי לאישה היה קול לענות או לא להתבזות.

בנוסף אומרים חז"ל כי "וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָון, וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲונָהּ" (פסוק לא) - בזמן שהאיש מנוקה מעוון - המים בודקין את אשתו; אין האיש מנוקה מעוון - אין המים בודקין את אשתו". כלומר הטקס לא פועל אם הבעל עצמו אינו נקי בהתנהגותו המוסרית. זאת ועוד, הבדיקה שמבוצעת כאן הינה דו צדדית, כדברי חכמים בהמשך הדברים: "כשם שהמים בודקין אותה, כך המים בודקין אותו" [5].

בקבוצה הרביעית מצוי הנזיר שאמנם אין הוא עוזב את המחנה אולם אין הוא מצוי עם משפחתו ברגע הקריטי ביותר במסע החיים כדברי הכתוב: "א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַיהוָה.  ג מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.  ד כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ:  מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג--לֹא יֹאכֵל.  ה כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ:  עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר-יַזִּיר לַיהוָה, קָדֹשׁ יִהְיֶה--גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ.  ו כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ, לַיהוָה, עַל-נֶפֶשׁ מֵת, לֹא יָבֹא.  ז לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ--לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם, בְּמֹתָם:  כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו, עַל-רֹאשׁוֹ"[6].

כלומר, הנזיר מתואר כאן במעלת קדושה יתרה מהכוהנים (פרט לכוהן גדול). אין הוא משתתף באבל המשפחתי ואסור לו להיטמא לקרוביו, מה שכוהן רגיל מצווה לעשות.

[ציורי תנ"ך; הנושא: נזיר; ציירה: אהובה קליין. מוצג באישור היוצרת]

אחרית דבר

מה המשותף למקרים הללו? אותם מקרים הראו בעליל כי מחנה ישראל רחוק משלמות אידאלית, ויש בו אלמנטים או סדקים מוסריים או אישיים שמפרים אותה. התובנה של המקרא הינה להראות שדבר שלם יש בו גם מגרעות, ורק כאשר מבינים כי המציאות הינה מציאות מורכבת, או אז יש מקום לברך את ברכת הכוהנים שנאמרה בסוף התיאור של מחנה ישראל.

בשולי הדברים, מקרה גזל הגר שמתואר קודם לכן יש לו משמעות מיוחדת. המקרא מסמן את החוליה החלשה בחברה, הגר, שאין לו יורשים או משפחה שתגן עליו. יתרה מזאת. אין לגר שכזה מקום בין שבטי ישראל. ידוע מקרהו של המקלל כדלקמן:" י וַיֵּצֵא, בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וַיִּנָּצוּ, בַּמַּחֲנֶה, בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית, וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.  יא וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ, אֶל-מֹשֶׁה; וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי, לְמַטֵּה-דָן"[7]. אותו גר על פי המסופר במדרש רצה לגור בשטחו של שבט דן. חברי השבט אמרו לו שאין לו היתר לכך כי הוא בן איש מצרי, קם וקילל. לשון אחר, המקרא מטיל בפרשה שלנו את האחריות לדאוג לגר שכזה, ולאפשר לו מגורים והגנה. מי שלא יעשה כן צריך להתעסק עם שליחי האל, הכוהנים אם נגרם לגר זה עוול בל יתוקן. אחריות וחמלה במקום דחייה של האחר והחלש בחברה הישראלית.

[לקובץ המאמרים על 'פָּרָשַׁת נָשֹׂא', לחצו כאן]

מקורות

[1] במדבר, פרק ו', פסוקים כ"ב – כ"ז.

[2] שם, פרק ה', פסוקים א' – ד'.

[3] ספרי,  פרשה י"א.

[4] רמב"ם, משנה תורה, הלכות סוטה, פרק ד', הלכה ד'.

[5] בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ח , עמוד א'. על פרשת סוטה הרחבנו במאמר אחר, ראה ייצור ידע, אבי הראל, פרשת סוטה מגדר ופוליגרף, 17.6.2016

[6] במדבר, פרק ו', פסוקים א' – ז'.

[7] ויקרא, פרק כ"ד, פסוקים י' – י"א.