אבי הראל: ל"ג בעומר – מיתוס ומציאות

 [התמונה: ציורי יודיאיקה / ל"ג בעומר בירושלים / ציירה: אהובה קליין (c)]

אבי הראלאבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

שלא ברצונו הפך ל"ג בעומר בשנת 2017 - כמו גם בשנת 2012  - לכוכב בעל כורחו. היות והוא חל השנה במוצאי שבת, נקראו הרבנות הראשית ומשרד החינוך לדגל, והזיזו את החופש מבתי הספר ביום אחד קדימה, בכדי למנוע חילול שבת המוני. בפעם שעברה שזה קרה בלוח העברי, לא צלח בידי משרד החינוך והרבנות הראשית להזיז את ה"חג". למרבה הפלא, דווקא חוגים חרדיים, שעולים ברבבותיהם למירון , מתנגדים להזיז את התאריך של ל"ג בעומר, למרות שבאופן ודאי הדבר יביא לחילול שבת המוני של כוחות הביטחון, מערך ההיסעים, הסדרנים והגופים הנוספים שמטפלים באירוע בסדר גודל שכזה (צפי של כחצי מיליון איש!). מדוע הם מתעקשים? לא ברור, אולם הדבר מצריך מאתנו לבדוק את מקורות היום המיוחד הזה, אולי דרך זו תאפשר להבין את מקור ההתעקשות האמורה.

ל"ג בעומר יוצא על פי התאריך העברי ביום י"ח אייר. כאשר בודקים במקורות, אין אנו מוצאים סימוכין מפורשים ליום זה,במקרא או בספרות חז"ל. המסורת מהמאה השביעית לספירה, קושרת יום זה ליום מותו של יהושע, ובגין כך קבעה יום צום באותו תאריך, כדלקמן: "וְכָל הָיָה חָת מִשְּׂפַת שָנִי בִּהְיוֹת בִּן נוּן מַנְהִיג שְאוֹנִי וַיַּחְמוֹס יָמָיו וּבוֹ אִישוֹנִי בִּשְמוֹנָה עָשָׂר בַּשֵּנִי" [1].

יש המזהים את ל"ג בעומר כחג המכונה פרוס העצרת, כנאמר במשנה: "בשלשה פרקים בשנה, תורמין את הלשכה, בפרוס הפסח, בפרוס עצרת, בפרוס החג, והן גרנות למעשר בהמה, דברי רבי עקיבא" [2]. כלומר, המשמעות כאן  היא של העלאת מס ומעשר בהמה,, המתרחש לפני כל אחד משלושת הרגלים.

מקור אחר נותן טעם אחר כדלקמן: "ירדו לצמחים אבל לא לאילן. ציבחד ציבחד לאילן אבל לא לצמחים. סגין סגין לזה ולזה אבל לא לבורות לשיחין ומערות: מתריעין עליהן מיד. תני מתריעין על האילן בפרס הפסח. לבורות לשיחין ולמערות בפרס העצרת. מעתה אפי' יותר מיכן יותר מיכן מעשה ניסים ואין מתריעין על מעשה ניסים" [3], כלומר, בלי להיכנס לפרשנות מדוקדקת של כלל המושגים במקור זה, המשמעות השנייה של פרוס העצרת כאן  היא התאריך שבו מתריעים על מחסור במי שתייה במאגרי השתייה.

במאה ה12, התקבלה מסורת שפרוס העצרת עליו דברנו קודם לכן, קשור דווקא לזמן שבו הפסיקו תלמידי רבי עקיבא למות, ובשל כך נוהגים מאז מנהגי אבלות שונים כדלקמן: "ואין מנהג לכנוס (להינשא) בין פסח לעצרת, ולא מפני שיש איסור בדבר אלא למנהג אבלות על מה שאירע שבאותו פרק מתו י"ב אלף זוגות תלמידים לרבי עקיבא על שלא נהגו כבוד זה לזה, אבל מקדשין שאין שמחה אלא בחופה ונשואין, ומי שכנס אין בו שום איסור בעולם, ואך מנהג בצרפת ובפרובנס לכנוס מל"ג בעומר ואילך" [4].

[המקור: אתר השבת]

למרות האמור עד כאן , ניתן לומר כי שלוש אפשרויות של פרוס העצרת הוא ערב חג השבועות, ערב סוכות או ערב פסח. עם זאת, נתקבלה המסורת שהמדובר דווקא ביום ל"ג בעומר : "ושמעתי בשם ר' זרחיה הלוי ז"ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת ומאי פורסא פלגא כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום ופלגא ט"ו יום וט"ו יום קודם העצרת זהו ל"ג בעומר" [5]. כך גם פוסק הרמב"ם ואומר את הדברים הבאים :"בִּשְׁלוֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה, תּוֹרְמִין אֶת הַלִּשְׁכָּה -- בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן, וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרִי קֹדֶם יוֹם טוֹב אוֹ אַחֲרָיו, וְקֹדֶם עֲצֶרֶת בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם" [6].

בסופו של דבר, נתקבל המנהג כי בל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות, וסביב מיתוס זה החל להתעצב חג ל"ג בעומר, מהמאה ה - 12  ואילך[7]. 

מיעוט המקורות וחוסר הבהירות פתחו בפני תורת הסוד מקום להתגדר בו. לפי המסורת שהחלה מהמאה ה- 16,  רבי שמעון בר-יוחאי, תלמידו של ר' עקיבא, נפטר בל"ג בעומר. לפי המסופר, קודם מותו גילה בר יוחאי לתלמידיו סתרי תורה ואת סודות הספר המיוחס לו, ספר הזוהר [8]. לשמחת ההילולה ביום זה,  נוספה הדלקת המדורה כזכר לאש שאפפה את ביתו של רבי שמעון  בר יוחאי ביום מותו. מאז, הרעיונות שעומדים בבסיס הילולת רבי שמעון בר יוחאי התפשטו בישראל ומחוצה לה, והעניקו משמעות ועיצוב לל"ג בעומר כפי שאנו מכירים כיום.

אולם, היו פוסקים רבים שהתנגדו בתוקף לקביעת ל"ג בעומר לסוג של חג. מתנגד חריף לחג החדש היה החת"ם סופר [9] כדלקמן: "אין לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ובפוסקים בשום מקום, לעשותו יום שמחה והדלקה, לא ידעתי אם רשאים לעשות כן" [10].

למרות התנגדות נחרצת זו, המסורת התגברה על פסקי הלכה שאסרו לחגוג את ל"ג בעומר, והוא נחגג ברוב עם במירון ובכל אתר ואתר. דמותו האגדית של רבי שמעון בר יוחאי מרחפת ברקע הדברים, ומכאן המסורת של הדלקת האש סמוך לקברו והלימוד המיוחד בספר הזוהר באותו יום.

אחרית דבר. לא עסקנו כאן בהיבטים נוספים של ל"ג בעומר, מרד בר כוכבא, ל"ג בעומר על פי הציונות, אלא רק כיצד נוצר. כפי שראינו, אין לתאריך זה סמך במקרא או אזכור ברור ומפורש בספרות חז"ל. רק במאה השביעית לספירה, החלו לקשור תאריך זה לדברים נוספים, והחל מהמאה ה- 12 הוא קושר למותם של תלמידי ר' עקיבא. רק מהמאה ה- 16 ואילך, כאשר ל"ג בעומר קושר להילולת רבי שמעון בר יוחאי, הוא קיבל את הצביון שאנו מכירים כיום. חרף הפסיקה של גדולי הדור להימנע מלחגוג, המסורת העממית ניצחה את הפסיקה, ומכאן ברור מדוע המגזר החרדי לא להוט ובעצם לא מסכים להזיז יום זה ליום אחר. זאת למרות  הקושי ההלכתי הברור שזה יוצר, חילול שבת המוני של גופים רבים העוסקים באבטחת האירוע ובהיבטים נוספים בו.

[בתמונה: בר כוכבא נלחם ברומאים כשהוא רכוב על אריה. ציירה: אהובה קליין (c). הטכניקה: שמן על בד]

נספח

התנועה הציונית אימצה את ל"ג בעומר ואת דמותו של בר-כוכבא, מנהיג המרד ברומאים, כאנטי-תזה ליהודי הגלותי. הלוחם היהודי, מפקד המרד כנד הרומאים, שימש סמל למאבק לאומי לעצמאות מדינית .רבי עקיבא הוא בעצם האידאולוג הקדום של הציונות הדתית שתנועת הנוער שלה 'בני עקיבא', קרויה על שמו.

בשנת 1885, נוסד ארגון אהבת ציון, במסגרת טיול ל"ג בעומר. בוורשה קודם המלחמה העולמית הראשונה, הפך ל"ג בעומר ליום תנועות הנוער הציוניות. המסורת הזו - שהתפתחה דווקא בגולה - עברה לארץ-ישראל. בל"ג בעומר של שנת 1941, הוקם הפלמ"ח, וכעבור שבע שנים, סמוך ליום ל"ג בעומר של שנת 1948, ניתנה הפקודה לייסוד צה"ל.

מקורות

[1] אלעזר הקליר , המאה ה-6המאה ה-7, פייטן ארץ ישראלי בן התקופה הביזנטית, מתוך - אוהלי איכה גילו קדישים.

[2] משנה, מסכת שקלים, פרק ג', משנה א'.

[3] ירושלמי, מסכת תענית, דף ג',   הלכה ב'.

[4] על פי - ספר המנהיג , אברהם בן נתן הירחי, בן המאה ה - 12, פרובנס,  הלכות אירוסין ונישואין, ס' ק"ו.

[5] ראה הערה 4.

[6] רמב"ם, ספר זמנים, הלכות שקלים, פרק ב', הלכה ה'.

[7] ראה -  ברסלבי, י. מהו הרקע של ל"ג בעומר במירון?. בתוך: הידעת את הארץ , א, 1946, עמודים 76  - 85.

[8] לדעת החוקרים את ספר הזוהר חיבר ר' משה די ליאון , בן המאה ה- 13.

[9] הרב משה סופר, ומגדולי הפוסקים בדורות האחרונים, 1762 – 1839.

[10] שו"ת החת"ם סופר,  יורה דעה,  סימן רל"ג.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *