אבי הראל: חטאם של בני אהרון והקשר לדוד ולמיכל בת שאול

["עונש נדב ואביהוא", ציור מעשה ידי ג'יימס טיסו משנת 1896. התמונה היא נחלת הכלל ]

אבי הראלאבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם שלושה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת שמיני בספר ויקרא, מתואר הטקס בו חנכו את המשכן, אולם כבר בתחילתו של הטקס נפל דבר שהעיב על האירוע כולו. המדובר במותם של שני בניו של אהרון, נדב ואביהוא, שהיה להם תפקיד מרכזי בטכס האמור, אולם מתו במהלכו. פרשנויות רבות נכתבו אודות מותם וטיב חטאם. האם באמת הפרו את דבר האל? מדוע בטכס חשוב ומרשים שכזה האל הורג את המשמשים לפניו? האם לא ניתן לחכות למועד אחר? האם כל טעות קטנה כגדולה במשכן בכלל ובעבודת האל בפרט עונשה מוות?

דבר החטא מובא בפסוק הבא: "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת  וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"[1].

לאור פשט הפסוקים ניתן לומר כי נדב ואביהוא נענשו בחומרה על כך שעברו על מצוות האל ביום חנוכת המשכן. העונש חייב היה להתבצע בזמן אמת, כי הם הקריבו אש זרה, שלא נצטוו להקריבה.

המדרש רואה זאת באופן אחר. נדב ואביהוא חשו כי למרות המאמץ שבעבודתם, משהו השתבש לכאורה בקשר עם האל. לכן, כדי ליצור את הקשר מחדש הם עושים מעשה נועז שלא היו אמורים לעשות אותו לכתחילה. כך הם דבריו של הדרשן: "כיוון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהו: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קודש הקדשים"[2].

ברם למרות כוונתם הטובה לכאורה אין זה מתפקידם להמציא עבודת אל חדשה. הם נתבקשו לדבוק בריטואל  המוכתב מראש והם רצו לשנותו על פי שיקול דעתם. עבודת האל אם כן, הגם שמביאה שמחה והתרגשות אישית, אין בה, בדרך כלל, מרחב תמרון  לאלתור והוספה אנושית. יש לעשותה באופן מדויק, על פי הכללים.  לשון אחר – מול עבודת האל הרגילה אין מקום לאכסטזה דתית חופשית מהכללים הידועים, שיכולה להפוך בין רגע לבלתי מרוסנת בעליל.

לכאורה המקרא מכריע כאן בדבר עבודת האל הפורמלית באופן מוחלט ולא היא. בספר שמואל מסופר על דוד שמעלה את ארון ברית ה' לירושלים, לאחר ששהה זמן רב במקומות אחרים. המספר מתאר את מסע ארון הברית והתנהגותו של דוד באופן הבא:" וַיֻּגַּד, לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, בַּעֲבוּר, אֲרוֹן הָאֱלֹהִים; וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיַּעַל אֶת-אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד--בְּשִׂמְחָה.  יג וַיְהִי, כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן-יְהוָה--שִׁשָּׁה צְעָדִים:  וַיִּזְבַּח שׁוֹר, וּמְרִיא.  יד וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי יְהוָה; וְדָוִד, חָגוּר אֵפוֹד בָּד.  טו וְדָוִד וְכָל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן יְהוָה, בִּתְרוּעָה, וּבְקוֹל שׁוֹפָר"[3].

[בתמונה: דוד רוקד לפני הארון- ג'יימס טיסוט. התמונה היא נחלת הכלל]

למרות מה שאירע לשני בני אהרון, וההכרעה כי בעבודת האל אין מקום להתנהלות באכסטאזה דתית אישית, הרי שדוד כמלך ישראל עושה בדיוק להפך מכך. דוד מוחק את ההכרעה שניתנה בחנוכת המשכן, בדבר הצורה בה יש לעבוד את האל, והוא מתאמץ בכל הכוח להראות זאת באופן פומבי וגלוי. בהתנהלותו זו אין האל מתערב, אולם על פי המסופר בספר שמואל יש המטילים דופי חמור בהתנהגותו, כדלקמן:

"טז וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה, בָּא עִיר דָּוִד; וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ...  וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, לִקְרַאת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים.  כא וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-מִיכַל, לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ, לְצַוּ‍ֹת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם יְהוָה עַל-יִשְׂרָאֵל; וְשִׂחַקְתִּי, לִפְנֵי יְהוָה.  כב וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה.  כג וּלְמִיכַל, בַּת-שָׁאוּל, לֹא-הָיָה לָהּ, יָלֶד--עַד, יוֹם מוֹתָהּ"[4].  בפסוקים אלה, מצוי עימות חזיתי וגלוי בין דוד למיכל בת שאול. לא בכדי היא נזכרת כאן שלוש פעמים בייחוס של בית אביה שאול. לדעתה, אין זה מכבוד המלך לשמוח כמו אדם רגיל, וכן – אם כבר לשמוח אזי לעשות זאת בדרך ראויה ומאופקת לפי הכללים הידועים.

[בתמונה: מיכל בזה לדוד - ג'יימס טיסוט. התמונה היא נחלת הכלל]

לשון אחר, לביקורת של מיכל בת שאול יש שני מישורים שונים. האחד – דוד מנסה לדעתה לקנות את לב העם בהתנהגות שלו בעת העלאת ארון ברית ה' לירושלים התנהגות שאינה ראויה למלך ישראל. השני – אין מקום להתנהלות דתית שכזאת בשום אופן, היות וזאת התנהלות דתית על גבול ההפקרות, ויכולה לטמון בחובה כאוס מוסרי ודתי.

מיכל בעצם מנסה לומר כי אצל אביה שאול דבר שכזה לא היה קורה, משמע למרות שדוד נבחר למלך על ישראל, הרי התנהלותו אינה בקוד הדתי והמוסרי הראוי, ולכן הוא אינו ראוי למעמדו הרם.

חז"ל שבדרך כלל הצדיקו את דוד בהתנהגותו כמלך, אומרים כאן כי מיכל התכוונה לכך כי שאול ובני ביתו היו אנשים צנועים בהופעתם הפומבית, עם התנהלות דתית מאופקת ומאוזנת:" אמרה לו מיכל לדוד – של בית אבא הייתה מלכות נאה ממך, חלילה להם שלא ראה אדם בהם בימיהם פיסת יד ופיסת עקב מגולים, אלו כולם מכובדים ממך"[5].

אין להתעלם גם מהבחינה האישית שקיימת כאן בין מיכל ודוד. מיכל בת המלך המאופק והצנוע, מקנאה באמהות מפשוטות העם, שדוד חוגג עמם באופן פומבי יחדיו. לטעמה אין זה ראוי או מוסרי שמלך ישראל יתנהג כך.

דוד אינו נשאר חייב לדברי הביקורת של מיכל והוא עונה לה כי עצם בחירתו עדיפה יותר מבחירת שאול :" אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו"[6]. בהמשך דבריו הוא עונה לה גם על הביקורת שהוא חוגג באופן לא ראוי עם פשוטות העם יחד בזו הלשון:" וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה"[7], כלומר הכבוד האמיתי לפי דוד הוא הפוך ממה שמיכל מצפה ממנו.

אחרית דבר. במות שני בני אהרון בחנוכת המשכן, ישנה הכרעה ברורה וחדה, כי בעבודת האל אין מקום ליוזמות אישיות שלא על פי הפרוטוקול. למרות זאת, כעבור שנים, הכרעה זו מתהפכת ובעצם נמחקת לחלוטין, כאשר דוד המלך מראה כי יש מקום בעבודת האל לאכסטזה דתית על גבול הכאוס הדתי והמוסרי. התנהלותו זו של דוד, מראה לנו כי שליט העם צריך להיות מחובר לנתיניו לחלוטין, גם אם זה אומר להתנהל ברגע מסוים ומוגדר באופן לא ממלכתי, ולא על פי התקשיר הידוע. בנוסף, בעבודת האל, לפי זה, יש מקום נרחב לתמרון אישי ואכסטטי, כל זמן שאכסטזה זו אינה גולשת לכאוס דתי או מוסרי.

ואולי לא בכדי, שלמיכל בת שאול לא  היה לה ילד עד יום מותה, כלומר – ההתנהלות הדתית שהיא מייצגת אין לה יורשים או המשכיות, ומי שכובש את הבמה מכאן ולהבא הוא דוד וממשיכיו.

העשרה

[1] ויקרא, פרק י' , פסוק א'.

[2] ספרא, י"ז.

[3] שמואל ב', פרק ו', פסוקים י"ב – ט"ו.

[4] שם, פסוקים ט"ז – כ"ג, בהשמטות.

[5] מדרש שמואל, פרק כ"ה, ו'. ראה מקבילה בבלי, סוכה, דף ה', עמוד א' – " אמרו עליו על בית שאול, שלא נראה מהם לא עקב ולא אגודל מימיהם".

[6] שמואל ב', פרק ו',פסוק כ"א.

[7] שם, פסוק כ"ב.

2 thoughts on “אבי הראל: חטאם של בני אהרון והקשר לדוד ולמיכל בת שאול

  1. אין קשר בין שני הארועים.
    נדב ואביהו היו שותפים לטקס ברור ומוגדר שכלליו מוכתבים מראש. בחריגתם מכללי הטקס הללו, ביצעו לכאורה עבירה חמורה שעונשה חמור בהתאם.
    הארוע השני – העברת הארון מבית עובד אדום לעיר דוד, איננו טקס מוגדר, ולמיטב ידיעתי גם לא הוגדרו לו כללים ברורים ומוכתבים, (למעט אולי איסור נגיעה. ראה העונש שקיבל עוזא בן אביתר [שמואל ב' פרק ו', פס' ו'-ז'], וגם אנשי בית שמש, [שמואל א, פרק ו', פסוק י"ט]), ועל כן "חטאו" של דוד המלך אינו שקול לחטאם של נדב ואביהו.
    המסקנה הנוספת, כי "התנהלותו זו של דוד, מראה לנו כי שליט העם צריך להיות מחובר לנתיניו לחלוטין, גם אם זה אומר להתנהל ברגע מסוים ומוגדר באופן לא ממלכתי, ולא על פי התקשיר הידוע", כבר מזמינה דיון ארוך שמקומו לא כאן, בנושא אחר לגמרי – יחסי המון-שלטון.

    • אין השוואה בין עבודת המשכן לדברים אחרים. אבל, חטא בני אהרון מראה או מלמד שיש לבצע רק את הדבר הפורמלי. התורה חייבת להיות רלוונטית גם כיום, ולמיטב ידיעתי אין היום משכן. הלקח אם כן ברור, אין מקום לעבודה דתית מחוץ לכללים. המקרה של דוד המלך הוא ההפטרה של פרשת השבוע שמיני. קטע שהותאם מהנביא למקרא. לדעתי, הקשר פרט למות עוזה, שהוא מינורי, הוא התנהלות של דוד המלך והביקורת של מיכל בת שאול. דוד מראה בעיקר כי עבודת האל יש בה מקום ליוזמה אישית. לגבי היחס בין השלטון לעם, זו אחת הסיבות שמיכל מבקרת באופן נחרץ את דוד. בין אם המדובר בקנאה, או בהתנהגות לא ממלכתית, דוד מראה בקטנה, מתי אפשר להתערב עם הציבור בלי שהדבר יגרום נזק. קשה להתעלם מכך, אם כי אין זה הציר המרכזי של דברי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *