[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Camdiluv ♥ לאתר flickr]
אלעד ארד (ראו בתמונה משמאל) הוא צייר ומוסיקאי חובב, בוגר אוניברסיטת בן גוריון בכימיה ובפילוסופיה.
* * *
בהוטן, מדינה קטנה בהרי ההימלאיה - בין הודו לסין - הייתה הראשונה בעולם לרתום את האושר הסובייקטיבי של תושביה ככלי לקביעת מדיניות הממשלה, ולהשתמש במדידה הסובייקטיבית של אושר התושבים ככלי לקביעת מדיניות "בתור מדינה קטנה אין לנו תפקיד מרכזי בזירה הבינלאומית, אז לקחנו על עצמנו את המשימה של קידום האושר". כך העיד שר החקלאות הבהוטני ישיי דורג'י (אברמסון, 2016).
הכרזה זו גרמה להרמת גבות נרחבת במערב, ולאחריה לצניחה נונשלנטית ונרחבת של אותן הגבות שהתרוממו, מלווה דרך כלל באמירות מכילות ומקבלות, משל היו נלחשות על ספתו של פסיכולוג.
שאלת אושרם של אנשים נשאלת אלפי שנים בגרסות שונות. אומנם התשובה לה נותרה חידתית ובגדר תעלומה חסרת-פתרון, אך דווקא שאלת האושר הציבורי הפכה רלוונטית בעת החדשה, לאור תכני הרעיון הליברלי, האזרחי והמדיני, באשר למטרותיה של המדינה: היא קיימת למען הפרט, ואם אינה שומרת על שלומו ורווחתו (וגם על אושרו...), היא מועלת בתפקידה (יחזקאלי, 2015). כך הוצבה סוגיית האושר בפתחו של הריבון - שהוא נציגיו הנבחרים של הציבור.
למרות זאת, אין זה מובן מאליו ששלטון יבחן את עצמו במדד של אושר תושביו. משטרים מעטים טורחים לבחון סוגיה זו, כל שכן לפעול לאורה. ניתן לצדד בגישה הגורסת כי אושר איננו מדד אשר ניתן לכימות. יתרה מכך, פעמים רבות בהיסטוריה טענו אנשים שהם מאושרים אחרי שהמשטר 'שטף את מוחם'. אי לכך, השלטונות יכולים לכל היותר לבחון הלך-רוח ציבורי מקומי, אשר איננו משקף דבר מעבר לכך.
אין בכך כוונה לשלול לחלוטין את עניין מדדי האושר הציבורי! גם ה- OECD, ארגון המדינות המפותחות כלכלית - זה ששמו הפך 'לאורים ולתומים' של הפוליטיקאים - בנה לו מדד דומה: מדד רווחתו של הציבור, המכמת רווחתו של האדם, ומקיים הלימה בינה לבין אושרו, מעין "אושר לאומי גולמי", משל רווחה כלכלית היא המפתח לאושר.
אושר איננו עניין פשוט, ובשל הגדרתו הסבוכה גם מדידתו מורכבת. אריסטו סבר כי האושר הוא הכוח המניע של כל הפעולות בעולם. הוא המוטיבציה הבסיסית בעטיה מתבצעות הפעולות של קהילת הברואים כולם – חיות, אנשים, ויש להניח שגם האל. הגדרה זו סבוכה, כאמור, כיוון שמדובר באושר כללי של ציבור רחב; במעין סכימה של טווח נרחב של 'אושרים', אשר ספק אם היא יכולה להתקיים באמת כיעד מושג.
בהסתכלות מודרנית, הגדרתו של אריסטו היא אלכימית: המדע המודרני - בפרט הפיזיקה והכימיה של העת החדשה (החל במאות ה- 18-17) פיתחו את ענף התרמודינמיקה. החוק השני של התרמודינמיקה קובע כי תגובה תתרחש בתנאי שתגדל האנטרופיה, שהיא, מידת חוסר הסדר של היקום כולו. שילוב שתי ההגדרות מעורר תמיהה, שהרי, "מה לאושר ולפיזיקה?". אם נניח להקבלה להתקיים, ניווכח ששני גורמים בלתי קשורים לכאורה אלה, תלויים במידת מה, ושהאושר שווה ערך לבלגן. זאת אולי בשורה משמחת כאן בפלך, היכן שחוסר הסדר חוגג, אך – מה טיבה של הגדרה זו של אושר? האומנם הסיבה לקרות הדברים, להנעת גלגלי שיניו של היקום היא המפתח לאושר? נדמה כי זו הגדרה מפוקפקת משהו, ולכל הפחות תלויה בהגדרת מונחים נוספים עליהם אין תמימות-דעים. כך יוצא כי על מנת לאמץ הגדרה זו יש להתמודד עם תתי הגדרות נוספות, אשר תובלנה במידה כזו או אחרת להגדרה המבוקשת של 'אושר'.
[תמונה חופשית שהועלתה על ידי David Masters לאתר flickr]
אם נבחן את המוסר התועלתני של אבי הרעיון הליברלי, ג'ון סטיוארט מיל (1873-1806), ניווכח כי על פי מיל, מעשה אתי הוא מעשה היוצר אושר באופן המביא תועלת למבצעו. זו התועלתנות בראיה חשבונית-קפיטליסטית משהו: מעשה כשר אתית אם תוצאתו מובילה לאושר רב יותר ביחס למחיר שבביצוע המעשה.
לדוגמה, אם אקח את עשרת ילדי לראות סרט אוילי בקולנוע, הגם שאסבול באופן אישי, הרי שאושרם של ילדי יחפה על כך, ויתקזז עם סבלי. לכן, זהו מעשה מוסרי. לכאורה, שיטה זו מובילה לאושר חברתי; אך בנקל מובחן כי סחר באושר הוא עניין מסוכן. למשל: האם מוסרי להעסיק כמה אלפי עובדי-כפיים סינים ולהקריב את אושרם, על מנת שחברה מערבית שלמה תתאשר באייפונים ושלל רב של מחשבי-לוח? ניתן אף להקצין זאת: אם בשר אדם הוא מעדן ערב לחיך, האם נכון מוסרית להקריב אדם אחד על מנת שעשרה ייהנו מבשרו? נדמה, אם כן, שהתועלתנות המוסרית גם היא מורכבת ואיננה חד משמעית.
מתבקש עתה לתהות, מה מקומו של המשטר באושרם של אזרחיו? ישנם משטרים רבים הטוענים טענות על אושר הנתינים, אך רק מעטים ביניהם אכן תוהים מה הלך הרוח של תושביהם. באופן הפוך מן המצופה, דווקא העריצים הגדולים ביותר נוטים להקדיש לסוגיית מצב רוח התושבים מחשבה יתרה. זאת כמדד עיקרי לשרידות שלטונם. דווקא סין, שנודעת בהיעדר מוסריות שלטונה בתחומים מגוונים - דווקא היא מנטרת את מאוויי אזרחיה. דוגמה לכך היא ההיתר להוליד יותר מילד אחד. אומנם גם סיבות כלכליות ודמוגרפיות של הצטמקות הכלכלה גרמו לביטול האיסור, אך גם הרצון ההולך וגואה של אזרחי סין שנפתחו למערב לזכות כל כך בסיסית, כמו קביעת כמות הצאצאים.
סוגיית יסוד בקשר בין אושר ומשטר היא קיום המשטר. האמנה החברתית אשר מקיימים האזרחים, היא שמעניקה למדינה ולמוסדותיה זכות קיום. לולא אלו, לבטח אין למשטר יכולת אמתית להתקיים. יקומו, ובצדק, מקטרגי ויענו – ראה את צפון קוריאה, איראן וסוריה – האם אזרחיהן מעניקים לרודנים ולמשטרים אפלים אלו את זכות הקיום? ובכן, לדאבון תפיסתי הערכית - כן. גם משטרים חשוכים שעונים על אמנה חברתית. לעתים, אמנה זו יסודה בחטא של שטיפת מוח, של אימה ושל שנאה בין פלגי העם, אשר יוצרת זהות אינטרסים; שמקנה סמכות שלטונית לאותם המשטרים, אשר ספק אם משחרים לאושר נתיניהם.
שאלה זו עומדת לפתחם של אסטרטגים רבים בלוחמה בפשיעה (מדיניות "החלונות השבורים", וה- "Weed & Seed", המטיפים לטיפוח סביבתי), כמו גם במלחמות לאום הנסובות על רקע אידאולוגי. כך נשאלת שוב ושוב השאלה, האם אזרח מאושר יבצע פחות פשעים. האם רווחה אכן מורידה פשיעה והאם ניתן לקשור בין אושר התושב להסתברות שהוא היה לפושע ויפגע ברעו? באותו האופן כמעט נשאלת השאלה בהיבט הלוחמה בטרור: האם אזרח מאושר באופן יחסי יצא לבצע פיגוע טרור? האם אזרח שיש לו מנת אושר כלשהי יסכן אותה?
"כל הפילוסופיה כולה היא צל חיוור, הערות שוליים לאפלטון" כך צוטט הפילוסוף וייטהד [1861-1947] ואכן אפלטון הציג סוגיות מפתח במבנה המדיני: בקובץ "הפוליטאה" (או "המדינה") מנסה אפלטון להתחקות אחר הצדק, אך כיוון שהצדק האנושי איננו דבר שניתן להצביע עליו בקלות, מציע בן דמותו הספרותי, סוקרטס, לדמיין מדינה צודקת לגמרי, וממנה להשליך על הצדק האנושי. המדינה הצודקת בגרסתה האפלטונית הראשונית מתוארת כצנועה להחריד, אך תושביה הפוטנציאליים מעלים דרישות ואפלטון פונה לתאר מדינה צודקת שתעמוד בדרישותיהם. כך נבנית מדינה טוטליטרית בעלת מעמדות חד-משמעיים ובשיטת שלטון של מלך-פילוסוף. לקורא המודרני נדמה, כי האושר רחוק מאד מהצדק שבא לידי ביטוי במדינה זו. במידה רבה מדיניותה של סין המודרנית שואבת השראה ממדינתו של אפלטון – שלטון טוטליטרי הקובע לאזרחיו מה טוב עבורם בקנה מידה מדיני, תוך חלוקה לרמות שונות של מעמדות המושלים במדינה (אנשי המפלגה בשלטון המקומי ובכיריה). ממשליו של אפלטון ניתן להבין כי אושר איננו מקביל לרווחה כלכלית. אצל אפלטון, דווקא במדינה הצנועה בה האזרחים מסתפקים במועט ביותר (עד כדי צמחונות והעדר רכוש מעבר לנדרש לצורך מחיה בסיסית) נדמה כי ישנו רמז לאושר ושלוות נפש; בעוד שבמדינה בה מסופקים יצרים רבים יותר של האדם דווקא שם האזרח רחוק מרחק רב מהאושר, למרות רווחתו הכלכלית.
אפלטון מקדיש חלק ניכר מתיאור המדינה הצודקת לתיאור דרכי המשטר. לדידו, חלוקת הציבור לשלושה מעמדות – מושלים, חיילים\שוטרים ואזרחים פשוטים, בשילוב עם צנזורה קיצונית על אמנויות וחירויות הפרט, תספיק לצורך שיטור במדינה ותוביל את רוב רובם של האזרחים לחיים מאושרים. מובן שבין אזרחים אלו של המדינה האפלטונית הצודקת אין מקום לפילוסופים (פרט לפילוסוף אחד שינהיג את המדינה, אך לא יותר). נובע אם כן כי ההתפלספות איננה משהו המוביל לצדק או לאושר בהכרח, וכי ודאי רוב האזרחים אינם מתאימים לפילוסופיה.
עוד נובע מהמשל האפלטוני כי חשיבה פילוסופית עשויה לפגום באושר ההמון, ובאופן מובהק יותר, לפגוע בשיטור המקומי בתוך המדינה. קשר זה מתגלה בנקל: הן מי שבוחן כל חוק, ואיננו מציית באופן עיוור, סביר כי בשלב זה או אחר יהיה פורע חוק.
בימים אלו - בעיקר בעקבות פיצוץ טקס הענקת פרסי אופיר - מעלה שרת התרבות לדיון ציבורי את שיריו של מחמוד דרוויש, המשורר הלאומי הפלסטיני (ראו תמונה משמאל). אומנם מבחינת, השרה רואה בו ובשיריו 'דגל שחור'; אולם עצם התנהלותה ותגובתה מעוררים דיון במסריו ובשיריו.
מה לזה ולאושר לאומי?
"אני לא שונא אנשים / ואינני פולש / אבל אם אהיה לרעב / בשרו של הכובש יהיה לי למאכל / הזהר / הזהר / מהרעב שלי / מהזעם שלי"
שורתו המצוטטת ביותר של דרוויש איננה שורה לאומית או לאומנית כפי שהיא מוצגת על ידי דמויות פוליטיות בשמאל ובימין. דרוויש טוען כי אין לצפות להתנהגות מוסרית מאדם רעב, שאיננו מסוגל למלא אחר צרכיו הבסיסיים. למעשה הוא טוען כי יש להיזהר במיוחד מאנשים רעבים. זאת, בדומה לאפלטון הטוען כי מדינה מדושנת עונג תפעל באופן לא יעיל ולא תממש עד תום את פוטנציאל תושביה. מסר דומה מעבירים מאמריהם המדיניים והכלכליים של נחמיה שטרסלר ורון בן-ישי, בעוסקם בסוגיית ישראל והפלסטינים: כשהכלכלה הפלסטינית קורסת וההמון רעב - מוטיבציית הלחימה של העם עולה.
אושר הוא סוגיה סבוכה. הוא קשור באופן הדוק לכלכלה, לרווחה, ובמידה רבה למקומו של האדם בחברה. הוא איננו מהלך אחד, אלא דרך חיים של האדם בסביבתו – ובדרך כלל במדינתו. המבנה החוקי והחברתי - הקיים במדינות השונות - מהווה גורם מפתח בהבנת מהות האושר, ומעניין לתהות כיצד נראה אושר אנרכיסטי, בסביבה ללא מסגרות מדיניות...
