[יוצר התמונה: אלעד ארד]
[לאוסף המאמרים על 'למידה', לחצו כאן]
אלעד ארד (ראו בתמונה משמאל) הוא צייר ומוסיקאי חובב, בוגר אוניברסיטת בן גוריון בכימיה ובפילוסופיה.
* * *
מהפכת המידע שינתה לבלי שוב את העולם המוכר לנו. טענה רווחת מסמנת את הזיכרון, משמע, את שימור הידע, כדבר שאבד עליו הכלח. הטוענים זאת מצביעים על מנועי החיפוש כהוכחה ניצחת לכך ששינון וזיכרון אינם עוד פקטור משמעותי בחברה המודרנית. עת הדבר שנוי במחלקות, מוצגת קלות-החיפוש בגוגל כטיעון מספיק, מסוג ׳׳הכאה שוק על ירך׳׳.
בכתבתו ב״הארץ״ ב- 2016, מתאר אלון עידן (2016) תופעה מעניינת: השימוש בפיסוק בשפה העברית הולך ונעלם. הכותב מתאר תופעה חברתית שאותה מגלמת שרת התרבות, מירי רגב. הכתבה מתמקדת בהודעת טויטר ששלחה השרה לרב נתנאל שריקי, כדי לקדם "באפיקים רוחניים" כגרסתו של עידן, זכייה של ירדן ג'רבי במדליה:
[בתמונה: צילום מסך מתוך חשבון הטוויטר של עמי מימון]
לעומת עידן, אטען כי הנדבך החברתי של התופעה אינו אלא קליפה ריקה ומשוללת חשיבות, לאור פריקת העול הפילוסופית, הלוגית והבלשנית שבדבר. האם הדבר נכון, שהשימוש בפיסוק הולך ונעלם? אומנם ניתן היה לבחון זאת הסתברותית, אבל נניח לצורך הדיון כי המסרון המפורסם של שרת התרבות הישראלית, המתואר במאמר, אכן משקף נאמנה את הלך הרוחות הבלשני בישראל בשנת תשע׳׳ו.
בלשנים, פילוסופים, מתמטיקאים ואנשי-תוכנה רבים הרבו לתאר את איכויותיה וטיבה של השפה. השפה מאופיינת לרוב כבעלת רובד פורמליסטי-צורני ורובד תוכני. אפלטון הרבה לתאר את בעיות כפל הלשון בדיאלוגים הסופיסטיים, בהם הובעה הבעיתיות התוכנית האפשרית בשפה. תלמידו, אריסטו, ניסח לראשונה את כללי הלוגיקה (ריבוע הניגודים האריסטוטלי) באופן די פשוט, והניח את היסודות ללוגיקה הנוצרית של ימי הביניים. אותה לוגיקה מתבססת רובה ככולה על ניתוח צורני של המשפטים והבנת תקפות הטיעונים לפי מבנם, אפיונם וסדרם.
בשלהי המאה ה-19, תיאר הבלשן דה-סוסייר (דה-סוסייר, קורס בבלשנות כללית, 1907) את השפה כצימוד של כללים ומבעים שלהם (או בשפתו, לאנג ופארול בהתאמה). סימון זה של התחביר, בין שהוא אבסטרקטי ומודע או בלתי מודע כלל, בישר מהפך בבלשנות המודרנית ושאף לשפוך אור על תהליך החשיבה האנושי, אשר ביטויו המובהק ובלתי-אמצעי ביותר היא השפה.
בן דורו של דה-סוסייר, הפילוסוף הדגול גוטלוב פרגה (1848-1925), ניסח בכתביו את תחשיב הפסוקים ותחשיב הפרדיקטים, אותן אבני יסוד לוגיות לשפה, תוך ניתוחה כמשפטים פשוטים (פסוקים) והגדרת תפקידם של חלקי המשפט הפשוט והמורכב (תחשיב הפרדיקטים). בני דורות ההמשך - שגדלו על ברכיהם של אלו - דוגמת ראסל, ויטגנשטיין וחומסקי, טוו את הקשרים המרכיבים את השפה והחשיבה מבוססות הלוגיקה, תוך התייחסות לרובד הפורמלי ולעולם המשמעות (לעתים תוך הטלת ספק בלתי מתפשר באלו). לצורך הפשטות נתייחס לשפה כמורכבת משני חלקים - תחביר ולקסיקון (הוראות שימוש ואוצר מלים).
במבט חיצוני לא נוכל לדעת מה מניע את האדם להרכיב שפה. נוכל, כמובן, לסבור סברות רבות לגבי צורכה ותכליתה, אך בהתייחסנו למשמעות המשפטים והמלים, אנו מערבבים מינים שונים של טענות, וכולן אינן עומדות בזכות עצמן. הבנת ה'משמעות' איננה משהו אינטרינזי, פנימי ועצמאי, אלא מה שהדוברים מקנים לשיח בעקבותיו. לפיכך, המשמעות של הדיבור והשפה אינה אלא השלכה סובייקטיבית של הדוברים על מאורע כלשהו ביניהם, לדוגמה, רצף קולות או סימנים.
בקליפת אגוז זוהי התורה הלוגית של ויטגנשטיין: משמעות נגזרת מהשימוש וממנו בלבד. נראה כי גם השימוש בתחביר נגזר, אם כן, מהמשמעות שהוא מעניק למשפטים; וכיוון שהמשמעות היא תוך כדי שימוש - אזי גם משמעותו היא בשימוש בו.
בנקל מבחין כל ינוקא בחשיבות ההדגשה של המלים במשפט וסידורן: תהום פעורה בין ׳׳הוצא את הפח-זבל׳׳; ל׳׳הוצא את הפח, זבל׳׳. הגדילו לעשות אלו המתיימרים להבין בחוק, ולשחזר את המשמעות הרדודה ביותר שניתן לייחס למלים, בעודם מתפלפלים על כל מלה בחוזה ומקנים לו פרשנויות רבות, על מנת לקעקע את משמעותו המקורית עת ניסוחו. כך פועלים דיני חוזים וכך מתפרנסים עורכי דין. על אף זאת יש לזכור לאלו חסד, כי מלאכתם - הנדמית לעתים לתפלה - מכריחה את עמיתיהם לשפוך אור על כל פינה אפלה, בעודם מנסחים חוזה חדש.
אם נחזור לדיוננו המקורי, נשאלת השאלה: האם הציבור עושה שימוש בתחביר? מבט חטוף יעיד שכן, מבט מעמיק יטיל בכך ספק. בעוד לפני שנים כתבו בני האדם מכתבים זה לזה וזו הייתה דרך התקשורת המרכזית, היום אומנם נעשה שימוש נרחב בתכתובות אך הן שונות למכביר.
לו קיבלתי תכתובת דוא׳׳ל או מיסרון, ומילה בה לא ברורה לי - מובן שאוכל לטרוח ולשאול את הכותב למה כוונתו. סביר יותר להניח שאסמן את המילה ואבקש ממנוע החיפוש המותקן בכל מכשיר אלקטרוני לבדוק מה המשמעות הרווחת של המילה - כלומר אבדוק כיצד מרבית האנשים עושים שימוש במילה זו - איזו משמעות מיוחסת למילה דרך כלל. בכך, אני מרבה לעשות מבחנים סטטיסטיים רבים בלי משים ולבדוק - כיצד מרבה הציבור להתייחס לדבר אחד או אחר - מה המשמעות של הדבר הלכה למעשה.
מנועי חיפוש, ומלכם Google, אינם זקוקים לפיסוק. הם בודקים כל מילה לחוד, כעצם עצמאי ויחיד, וכאשר שדות המשמעות של מונחים שונים חופפים - פוסק מנוע החיפוש כי ישנה משמעות משותפת. מנוע החיפוש בוחן כל מילה לחוד ומוצא כיצד מרבה הציבור להשתמש בה - הוא ממצה את השימושים התדירים ביותר והם אלו המוצגים על מרקע הסלולרי שלי דרך קבע. כאשר אנו מחפשים משמעות למשפט, מנוע החיפוש איננו בוחן את מבנהו אלא בוחן כל בדיד שבו בדרך שווה, בוחן כל מילה לחוד למשמעותה, ולאחר-כך בוחן מהן ההצטלבויות במשמעויות כל המלים יחד. יוצא אפוא כי מנוע החיפוש איננו עושה שימוש כלל וכלל בפיסוק. אנו, בני החברה המודרנית הזו, מקיימים שיח בלתי אמצעי הרבה יותר עם בתוכנה מאשר עם בני אדם אחרים. סביר הרבה יותר להווכח באנשים ממתינים לאוטובוס כשמבטם ממוקד במסך ולא באלו היושבים לימינם ולשמאלם.
אם אכן המשמעות נגזרת מהשימוש, ואם אנו אכן מנהלים דו-שיח הרבה יותר עם מנועי החיפוש מאשר עם הזולת, אין זה מפתיע כלל שאנו מתאימים את עצמנו כך שזולתנו החדש יבין את המשמעות. אם הזולת החדש - התוכנה - איננה זקוקה לתחביר לצורך ׳׳הבנת׳׳ כוונתנו, אל לנו לטרוח בפיסוק אשר נופל על מקלדת ערלה.
שיחה היא דבר דינמי. שפה הינה דבר חי ובועט, משתנה ללא הרף, משכתב את כלליו לפי דובריו השכם והערב. נטייתנו להתאים את השיחה לבן שיחנו, למען תיטיב המשמעות לחלחל למוחו, היא ששמטה תחת לשוננו את הפיסוק עתה, ואת התחביר כולו בשלב הבא. חזיון קודח אני שם לפניכם, קוראי: ראשית יישמט הפיסוק. עוד לא יבש דמו של הפיסוק, ותחל גסיסתו של הדקדוק. היא החלה זה מכבר - נטיות הפועל והשם, המגדר הלשוני - הזכר, הנקבה ושם-המספר. לאחריו האיות יאבד - הן גוגל יבין גם ׳׳שמאלן׳׳ וגם ׳׳סמולן׳׳ באותו האופן, יאחד את שתי הקבוצות ויבטל את הצורך באיות תקין. תופעה זו שומטת את הקרקע הלוגית תחת רגליה של השפה. אין זו בהכרח טרגדיה, הן יש מי שקרן אור תאיר את דרכו - הדיסלקציה תהיה מנת חלקם של כולם. מספר המושגים בם נעשה שימוש ידלדל, הן בראשית עוד ישנה משמעות לדקויות שונות, אך משהשימוש בן יהיה אחיד האידאות שלהן תאוחדנה במוחו של הדובר הסביר. כך לא רק השפה תתנוון, כך גם עולם המושגים של האנושות. אולי אכן שפה כתובה היא כלי מיושן לחליפת משמעויות, אך תהום הנשייה של איבודה הזוחל והאטי מפחיד פי כמה.
