גרשון הכהן: המשך המאבק על עתיד מדינת ישראל

גרשון הכהן על תפקידו בהתנתקות

[התמונה המקורית: עמותת חיל השריון]

[מאמר זה ראה אור לראשונה בכתב העת עולם קטן, 12 באוגוסט 2016. הוא מועלה באישורם ובאישור המחבר]

עולם קטן

גרשון הכהן

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

*  *  *

מקרה הבוחן: "על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים..." (מסכת גיטין נז-נח)

עשיר אחד בירושלים הכין סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין יהודי בשם קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שהיה במקרה שנוא על בעל הבית. הגעת בר-קמצא לסעודה הרגיזה את בעל השמחה, והוא ביקש לסלקו. בר קמצא התחנן להשאר, ובתמורה הציע לשלם את דמי סעודתו. בעל הבית סירב. בר קמצא הוסיף והציע לשלם דמי חצי סעודה וגם להצעה זו סירב בעל הבית. ראה בר קמצא שבעל הבית עומד על דעתו, והציע לשלם דמי כל הסעודה אם רק לא יגורש בבושת פנים. המארח סירב לתחינותיו, ולעיני כולם גירש את בר-קמצא מביתו בבושת פנים.

משתה

[בתמונה: משתה. תמונה חופשית שהועלתה על ידי Falashad לאתר flickr]

לנוכח העובדה שישבו בסעודה חכמי ישראל, שלא מנעו את האירוע, החליט בר-קמצא לנקום. הלך לקיסר רומי וסיפר כי היהודים מבקשים למרוד בו. להוכחת דבריו, הציע לו לשלוח קרבן מתנת-הקיסר למקדש בירושלים, והם – כך הסביר לו – יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן, (שריטה מעל העין) שלפי התורה פוסל להקרבה, ולפי חוקי רומי אינו נחשב לפסול.

משנחשפה המזימה, עמדו בפני בפני ר' זכריה בן אבקילס ראש הסנהדרין שלוש אפשרויות:

  • להקריב את הקרבן הפסול כיוון שמדובר בפיקוח נפש.
  • להרוג את בר קמצא ולהסוות את האירוע.
  • לסרב להקריב את הקרבן ולצפות לתגובת הקיסר.

ר' זכריה בן אבקילס בחר האפשרות השלישית. התוצאה: פסילת הקרבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד היהודים, והביאה אותו לעלות על ירושלים ולהחריבה.

800px-Francesco_Hayez_017

[בתמונה: 'החרבת בית המקדש בירושלים' של פרנצ'סקו אייץ, מתאר את החורבן והביזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, 1867; Distributed by DIRECTMEDIA Publishing GmbH; התמונה היא נחלת הכלל]

השיעור ולקחו

את אגדות החורבן במסכת גיטין סיכם ר' יוחנן באמירה נחרצת על כישלונו של ראש הסנהדרין באותם ימים: "ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס, החריבה את ביתנו ושרפה את היכלינו והגלתנו מארצנו." (גיטין נח).

זו תמצית השיעור שמלמדנו ר' יוחנן לענייני שלטון ומנהיגות, כפי שלמדתיו מהרב עמיטל: ענין קמצא ובר קמצא לכשעצמו, לא היה מגיע עד כדי חורבן, אלמלא חוסר ההנהגה שגילה ר' זכריה בן אבקילס באי הכרעתו בעניין הקרבת הקרבן:

  • אכן בר קמצא הטיל מום בקורבן שנשלח מאת הקיסר, ולא מעלים בעלי מומין על  גבי המזבח.
  • אכן המטיל מום בקודשים אינו חייב מיתה  ואין כל הצדקה להרוג את בר קמצא.

הכל נכון בתיאוריה, ובכל זאת במבחן המעשה נדרשה הכרעה להקריב את הקרבן, או להרוג את בר קמצא. מבחנו של מנהיג נתון תמיד בנסיבות הייחודיות בהן הוא פועל. בהבאת הדיון ההלכתי לידי מעשה מנהיגותי, נדרשת החלטה ופעולה. אילו הכריע אז ר' זכריה בן אבקילס והחליט על אחת משתי דרכי הפעולה שהוצבו לפניו, בוודאי היה יודע לספר על מודעותו לגודל השעה בה התקבלה הכרעתו.

בכל הצניעות הנדרשת, המקום בו עמדתי כמפקד אוגדה 36, בקיץ תשס"ה, לנוכח הצו להשתתף עם אוגדתי בחורבן גוש קטיף, היה מבחן הרה גורל. ישפוט כל אדם על פי שיפוטו וישפוט אלוהי ישראל, דבר אחד ברור פעלתי שם במודעות עמוקה לגודל השעה.

את סיפורי, שבעזרת ה' יסופר בספר, אפשר לספר בשתי דרכים:

  • בדרך האחת, מדובר בחולשה גדולה, באי יכולת לעמוד לנוכח אימת המערכת שהציבה אותי בתפקידי הנורא. שיחקתי לידיה כאידיוט משוטה ועכשיו לאחר שנים, בעומדי על גודל הסבל שגרמתי בציותי חסר המעצורים, אני עומד על גודל הטעות מביע חרטה ומבקש סליחה, וכידוע ידו של הקב"ה פתוחה לקבל שבים.
  • בדרך השנייה, מדובר בסיפור לגמרי אחר. גם אז, בימים שקדמו לחורבן גוש קטיף, ידעתי את מלוא משמעויותיו של צו החורבן. ידעתי משמעותו של בית שנבנה על ידי יהודי בארץ אבותיו, עץ שניטע, יישוב שנבנה והתפתח. ידעתי שאין נחמה ליהודי המוגלה מביתו בארצו, גם אם נמצא לו בית אחר במקום אחר. ידעתי יותר מרוב חבריי בצה"ל ובמשטרת ישראל, עד כמה איום הדבר בו אנו עוסקים וממש לא פעלתי כאידיוט משוטה. למרות הכל, נתתי ידי לדבר ולא רק מכורח החובה הפורמלית לציית לפקודה. כאן מתחיל סיפור מורכב. אכן אנשים רבים מעדיפים שאספר את הסיפור הראשון. הוא בוודאי פשוט יותר. אבל הוא ממש לא הסיפור שלי.

ההתנתקות

[בתמונה: ההתנתקות...; תמונה חופשית שהועלתה על ידי Roman Rice לאתר flickr]

גם לחסידי  שלטון החוק, פעולתי הוצגה באורח הפשוט: ברגע המבחן, בדילמה בה הועמדתי, בין "רצון האל" לבין "ציווי החוק", בחרתי כראוי, בציות לפקודה ולחוק המדינה. אלא שבעבורי הסיפור היה ממש אחר. הרי מי יודע ומי היה יכול באותם ימים לדבר אלי בשם "רצון האל"? הרי במקום בו עמדתי, בנסיבותיו הייחודיות לא עמד איש לפני. ואולי דווקא בציותי לחוק המדינה באופן המיוחד בו התנהלתי באותה משימה, מילאתי באותה שעה, את רצון האל ממני, במקום המיוחד בו ניצבתי? מי ידע?

מאחי, הרב רא"ם הכהן למדתי על דברי הקב"ה לאברהם: "אני אל שדי, התהלך לפני והיה תמים". חכמים לימדו "אל שדי", הוא האל שאמר די לבריאת העולם וצמצם עצמו. בהרחקת נוכחות האל נוצרה בחירתו החופשית של האדם. אכן קשה להתהלך לפני ה' בארצות החיים, קשה לאדם המאמץ המתמיד לדעת את הדרך הרצויה, גם במצב בו האל מסתיר את רצונו. זה היה מבחנו הגדול של אברהם ומאז גם מבחנו של כל מאמין המבקש להתהלך לפני ה', בארצות החיים.

לאנשים שפגשתי באותם ימים בשבילי נווה דקלים ותמהו על מעשיי, הסברתי שעל המרגלים שהלכו בהוראת ה' נאמר שהלכו בעצה רעה. לי לא ניתנה אז הוראה כה ברורה מאת ה', כפי שניתנה למרגלים מפי משה. בכל זאת, ביני לעצמי וביני לבין הסובבים אותי, ביקשתי להבהיר כי אני בא בעצה טובה. אדם יכול  לעשות רצון ה' אך לפעול כדרכם של המרגלים, בעצה רעה,  אז אולי אפשר גם להפך, לעשות משהו נורא, אבל לעשות אותו בעצה טובה. ובכן במה התבטאה בהתנהלותי העצה הטובה?

בתולדות המפעל הציוני, היו יישובים שננטשו, זה היה כרוך תמיד במחלוקת. הדיון נסב על עצם נטישת הנקודות בהתייחסות לכורח הנסיבות.  מעולם עד קיץ תשס"ה, לא  הועצמה המחלוקת  עד כדי הצבת עצם תכלית ההתיישבות במוקד הדיון והמאבק. גם בפינוי יישובי סיני וימית ב- 1982, בעקבות הסכם השלום עם מצרים, רעיון ההתיישבות - כיסוד מכונן במפעל הציוני - נותר על כנו. זה היה נכון  גם לגבי מפלגת העבודה, שלא בקלות נתנה אז את ידה להצבעה בכנסת לאישור הסכם השלום שהיה כרוך באורח תקדימי, בהחרבת הישובים.

בקיץ תשס"ה, נפל דבר: קולות רבים הביעו בגלוי ובמפורש את שאיפתם, כפי שהביע אברום בורג, שהפעם יובהר לכל, קץ למשוואה "ציונות שווה התיישבות". "מפעל האשליות הלאומי של ההתנחלות מתחיל את ריסוקו הבלתי נמנע" (הארץ 5.8.2005). באורח דומה כתבה אבירמה גולן במאמר שנשא את הכותרת: "סוף זמן הגאולה" (הארץ, 19.4.2005 ). הבנתי אז כי מצפים מאתנו בהזדמנות זו, לא רק להחריב את גוש קטיף של מטה, בכל מה שנבנה בו בממד הפיזי, אלא להחריב באמצעות פעולתנו, גם את גוש קטיף של מעלה, כלומר, לדכא עד כדי חיסול, את עצם רעיון ההתיישבות כתהליך נמשך המחולל את גאולת ישראל. מתוך הבנה זו, כבר באביב תשס"ה, הגעתי אל אלוף פיקוד הדרום דן הראל, עם מצגת לתפיסת הפעולה, שהעמוד הראשון בה מכוון לדרישת  היסוד, לעשות את המעשה באורח ציוני. תשאלו איך אפשר? והרי הציונות שעסקה בהתמדה בבניין ויצירה, כיצד יכולה לשאת את תפנית החורבן?

כאן הסברתי: מצפים כי בחורבן גוש קטיף, הנהר הציוני יתקל במכשול וייסוב לעד לאחור.  אנחנו נפעל ככל הניתן בידינו, על מנת שהנהר הציוני, שאכן נתקל במכשול נורא, יעקוף את המכשול וימשיך ליעדו.

באופן המעשי, מעבר למטפורה היפה, היה כאן ביטוי להבנה אסטרטגית מרכזית: בכל דרך, יש להימנע מהבאת ההתמודדות וההתנגשות עם המתיישבים, לידי קרב הכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. להערכתי אז וגם היום במבט לאחור, בהתייחס לנסיבות קיץ תשס"ה, אילו נסחפה הנהגת המתנחלים לקרב הכרעה, ידם היתה על התחתונה, במפלה נוראה. התנהלות אסטרטגית מתחילה במקום בו מזהים מתחים בלתי פתורים. מצד אחד היה ברור כי אין מצב לנטוש יישובים ללא מאבק משמעותי, מצד שני, הוצבה ההבנה כי כאן רק המערכה הראשונה ויש להיערך, גם בהיבטי לגיטימציה לאומית, למערכה העיקרית שעוד נכונה לנו. בשיווי המשקל שנוצר בגוש קטיף ובצפון השומרון, במפגש מכלול התובנות של הנהגת המתיישבים והנהגת כוחות הביטחון שהוטלו לזירת האירועים, אכן נמנע אז קרב ההכרעה על עתיד מפעל ההתיישבות. מי שביקשו באותם ימים קרב הכרעה בגוש קטיף, שאחריו מומנטום של ניצול הצלחה ופינוי ללא מאבק ביתר אזורי יהודה ושומרון, לא השיגו את מבוקשם. לשמחתי, הנהר הציוני, עקף את המכשול והמשיך בכיוונו המסורתי.

מאז נמשכת המערכה על עתיד התנחלותנו בנחלת אבותינו ולפנינו שלושה אתגרים עילאיים:

  1. לאחד את תודעת רוב האומה בהבנה כי עתידנו בכל התחומים, לא רק הביטחוני, תלוי בירושת מרחבי יהודה ושומרון. לשם כך חייבים לפרוץ את מלכודת זיהוי מפעל ההתנחלות כאינטרס מגזרי צר של המגזר הדתי לאומי ולעשותו אינטרס לאומי בעיני הרוב.
  2. לנפץ את התודעה הכוזבת האוחזת בציבור הישראלי כי בכל הקשור למאבק על עתיד יהודה ושומרון, הרכבת יצאה מזמן מהתחנה ו"בסופו של יום" ברור כי לא נישאר שם. כך לדוגמא הסביר זאב שטרנהל:

"לרוע מזלו של הימין השולט, הפרמטרים של הסדר השלום הישראלי-פלסטיני, נקבעו כבר לפני שנים רבות. והם נחרתו עמוק בתודעה הבינלאומית והישראלית גם יחד...לפיכך עומדות לפני ישראל שתי אפשרויות: לקבל מתוך רצון את עקרון הסופיות של המצב שנקבע למחרת הקמת המדינה, או להגיע אליה בכוח ובדרך הופכת למוקצה מחמת מיאוס..." (הארץ,10.6.2011).

ההתנתקות 4

[בתמונה: ההתנתקות...; תמונה חופשית שהועלתה על ידי Roman Rice לאתר flickr]

לא קל להסביר כי מציאות אסטרטגית אינה רכבת על מסילה, ואין לה יעד בעל סופיות קבועה מראש. הכל פתוח למאבק ולמי שנאבק יש יכולת לפרוץ גם מוסכמות מקובלות. מובן מאליו שגם בכך נדרשת התנהלות נבונה ומפוכחת.

  1. בכירי מערכות הביטחון לשעבר מאוחדים בחוות דעתם ה"מקצועית" כי מדינת ישראל זקוקה בהקדם להיפרדות מהפלסטינים וממליצים בכובד ראש אחראי, על נסיגה מרוב שטחי יהודה ושומרון. לא קל לעמוד לנוכח האומה ולהסביר עד כמה טועים רוב גיבוריה.

באתגרים קשים אלה, ראוי לאחד ולשתף כל מי שביכולתו לסייע. לרכז את הכוחות תחת דגל אחד, תחת כנפיו נצרף מעבר לכל ריב ומחלוקת, את כל הדבקים בבקשת גאולה ומולדת בארץ אבות. אחרת ניוותר אחרונים על הרכס.

בציפייה לראות במימוש נבואת ירמיהו: "והיה כאשר  שקדתי עליהם לנתוש ולנתוץ ולהרוס ולהאביד ולהרע, כן אשקוד עליהם לבנות ולנטוע נאום ה' " (ירמיהו, ל"א, כ"ז). בפסוק זה סיימתי את פקודת היום לחיילי ושוטרי האוגדה בשערי גוש קטיף, ט' באב תשס"ה.

ירמיהו

[בתמונה: ירמיהו מנבא ובן נריה מעתיק את נבואותיו במרץ. תחריט מאת גוסטב דורה. התמונה היא נחלת הכלל]

 

2 thoughts on “גרשון הכהן: המשך המאבק על עתיד מדינת ישראל

  1. דברי גרשון הכהן יפים כנים וכואבים.
    צדקתו תצא לאור, רק אם המאבק למען ההתיישבות באיו'ש יצלח ולתמיד. ההבטחה כי 'פינוי לא יהיה עוד' צריכה לעמוד כדגל לפני כל המחנה הציוני. הדברים המובאים מפיהם של שטרהאל ואבירמה גולן, וכן מפיו של בורג הצעיר, לא במקרה פורסמו בשופר האנטי ציוני הידוע, שמייצג את הציבור אובד הדרך והעייף. שומה על הכהן וחבריו לדרך להראות למחנה כולו עד כמה 'נטישת הארץ' איננה יכולה לשמש תשלום עבור השלום , הזוי ככל שיהיה!

    • מדובר במאבק היסטורי, אסטרטגי, דתי בין היהדות והציונות לבין האיסלם ותומכיהם בעולם הנוצרי ששנאתם ליהדות ולציונות גוברת על תיעובם לאיסלם.
      1. בפועל, באם נתחיל בספירה של מאבק ציוני זה החל מסוף המאה 19, המשכה (בקפיצות) מלחמת העולם ה1 ואחר השנייה ,המאורעות ואחר במהלך קום המדינה במלחמות בין השנים 1947-1949 . (די למשחקי המילים ושימוש במושגים מכובסים כמו מאורעות, אינתיפאדות, זריקת בקתבים ואבנים) , המאבק ,המלחמה נמשכת עד לעצם ימים אלה.
      2. עד למלחמת ששת הימים, כולנו הינו שמחים ועולזים באם ארצות העולם היו מכירות בגבולות 1967 (אף מדינה אחת לא הכירה בגבולות אלה ולא בירושלים המערבית כבירתנו ואמברגו כללי היה עלינו) . הגורל, "המציאות" הינה בעיני ובמוחו של ההוגה. אך המציאות מפתיעה אותנו מידי יום. אף "מומחה" במדעי המדינה, אף מדינאי לא חזה ולו קמצוץ מהניסים והניפלאות של "המציאות" המשתנה מאז מלחמת העולם ה2. לא עליית הקומוניזם העולמי ולא נפילתו. לא תוצאות הסכמי סייס פיקו ולא התרסקותם. לא מלחמת ששת הימים,לא היקפי העליה לישראל, לא המתרחש בימים אלה בארצות ערב והאיסלם, או באפריקה, סין, הודו, ארצות הברית וכן הלאה.
      אנו, אלה החיים כאן בישראל,אלה הרואים את עצמם ציונים, עלינו להתאחד בהגדרת המטרה ובאופן של השגתה, לבל יקרה לנו מה שמתואר במשל השועל והכרם.
      יש לנו מאבק אידאולוגי חריף ונוקב חיצוני ו פנימי מול: ערבי ישראל שהתאחדו למיפלגתו של עודה וכנגד עמוס שוקן (וחבריו,עובדיו ,בני בריתו בחו"ל) שבא ממשפחה אנטי-ציונית ,משפחה שראתה עצמה כגרמנית גאה ,אך הוקעה ורכושה הוחרם . הוריו היגרו מחוסר ברירה . אך ומאז ועד היום ההלקאה העצמית והבושה על היותם יהודים מובילים את מלחמתו של עמוס שוקן כנגד מדינת ישראל והציונות. הנזקים הביטחוניים והכלכליים והתדמיתיים שגרם איש זה, הנמשל בעיני לבר-קמצא,לעניות דעתי המלומדת, חמורים משל גדולי המרגלים כמו למשל ואנונו מהכור הגרעיני בדימונה או המרגל מהמכון בנס ציונה שעביר מידע לרוסים.
      לאור המאבק וההכרעות שעלינו לקבל בתקופה הקרובה , על כל אלה הרואים עצמם ציונים להתאחד ולגבש יעד וקוים אדומים וזה לא פשוט מנטלית ! גם במרד גיטו ורשה, כל קבוצה התפלגה ולקחה לעצמה קטע בחזית (כל מקטע מונצח בניפרד) , והתוצאה שכולם הושמדו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *