[בתמונה: המותר והאסור בעינויים על פי המשפט העברי... תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי MikeGoad לאתר Pixabay]

[לקובץ המאמרים על 'פרשת משפטים', לחצו כאן]

עודכן ב- 4 בפברואר 2024

אבי הראל הוא בעל תואר שלישי בפילוסופיה והיסטוריה יהודית, שירת בצה"ל מג"ב ומשטרת ישראל שלושה עשורים, בתפקידי פיקוד שונים. בתפקידו האחרון היה ההיסטוריון של משטרת ישראל. פרסם ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בתחומי עיסוקו.

*  *  *

בפרשת משפטים בספר שמות, מצויות מצוות רבות העוסקות במשפט עברי, ובדינים ובהלכות הנוגעים ליחסים משפטיים בין אדם לחברו. בין שלל הציוויים שם, המקרא מזהיר על עינוי גר יתום ואלמנה (שמות, פרק כב, פסוקים כ' – כב): כ וְגֵר לֹא-תוֹנֶה, וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ:  כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.  כא כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם, לֹא תְעַנּוּן.  כב אִם-עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ--כִּי אִם-צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ.

בפשט הדברים, יש כאן אמירה ברורה כנגד עינויים של החוליות החלשות בחברה. המקרא אינו מתכוון כמובן לעינויים על פי הפרשנות המודרנית המצויה באמנה הבין לאומית, האוסרת עינויים העלולים לגרום באופן מכוון כאב או סבל חמור, פיזי או מנטאלי.

על רקע האמנה האמורה, בבחינה  מעמיקה יותר  של כוונת הפסוקים הנ"ל, ניתן להסיק מהם כי המקרא אוסר על השלטון לענות את נתיניו החלשים, או לחלופין לפגוע בכבודם.

האם הכוונה רק לבני העם היהודי? לכאורה התשובה חיובית, היות ומדובר בגר, ולא היא. לפי דעת רוב הפרשנים לא מדובר בפסוקים בגר צדק, כלומר בגוי שקיבל על עצמו קיום של תורה ומצוות, ובעצם, איסור העינוי הוא כולל וגורף כלפי כל אדם באשר הוא, כמובן, עם יוצאי דופן הלכתיים. בין יוצאי דופן אלה, קיימים במשפט העברי, מספר מצבים, בהם השימוש בעינוי או סבל הינו מותר. עונש 39 המלקות שקיים במקרא, על כל העובר על מצוות לא תעשה במזיד (המכונה בפי הפוסקים חצי מוות), נחשב לעונש לגיטימי וצודק. גרימת כאב נוספת במשפט העברי הנחשבת ללגיטימית, קשורה לכפות על אדם פעולה למשל במקרה שאינו מוכן לגרש את אשתו במקרה שהצדק עמה. במצב זה דינו של אדם כזה הינו – כופים אותו – כלומר מכים אותו -  עד שאומר רוצה אני.(רמב"ם, משנה תורה, הלכות גירושין, פרק ב', הלכה כ').

עונש חריג בחומרתו הוא עונש הכיפה. המדובר  בעונש מאסר שתכליתו גרימת מותם של עבריינים ללא הוצאתם להורג. בתי הדין נהגו לגזור עונש זה, שאין לו מקור מקראי, במקרה של עבירות חוזרות על איסורים שעונשם מלקות, או במקרים בהם ברור שהנידון עבר בזדון על איסור שדינו מיתה, אך הוא לא התחייב במיתת בית דין כיון שקיים פגם פורמלי בהליכי הדין המקובלים. (בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"א, עמוד ב').

מדברים אלו אנו למדים כי במשפט העברי ישנם מצבים שבהם, השימוש בעינויים מותר רק על עבירות ברורות וממוקדות. האם היתר זה נכון גם בזמנינו אנו, בעת שיש בידי זרועות הביטחון אדם המוגדר כפצצה מתקתקת? לכאורה במצבים שכאלה האיסור הגורף של עינוי האדם עומד בעינו.

[התמונה משמאל היא תמונה חופשית - CC0 Creative Commons - שעוצבה והועלתה על ידי werner22brigitte לאתר Pixabay]

אולם כנגד העיקרון של האיסור לנקוט בעינויים כנגד כל אדם, עומד העיקרון של הצלת חיים. על פי המקרא והפסיקה ההלכתית, קיים מושג של דין רודף. הכוונה להצלת חיי הנרדף מיד תוקפו בכל דרך,  ואם אין בררה אחרת, מותר ואף חובה לפגוע אפילו בנפשו של הרודף, כדי למנוע ממנו לבצע את זממו, כדברי המשנה (מסכת סנהדרין פרק ח, משנה ז): "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חברו להרגו...".

אם כן, במצב של פצצה מתקתקת, מותר לפגוע באדם שמסכן אדם אחר או ציבור שלם, ולנקוט בכל דרך אפשרית, כולל עינויים בכדי למנוע את הפגיעה האמורה. יש לדייק כי ההיתר האמור על נקיטת עינויים במצב מיוחד זה, חל רק על החשוד המרכזי ושותפיו המיידיים בלבד. על אנשים נוספים בחקירה שכזאת, הרחוקים מהחשוד המידי או לעוזריו הקרובים (על פי הערכת גורמי הביטחון המעורים בדבר), האיסור להשתמש בעינויים עומד בעינו. 

[לקובץ המאמרים על 'פרשת משפטים', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים על 'פרשת משפטים'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2019), פרשת משפטים באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 1/2/19.
• ויגודה, מ. חקירות השב"כ לאור מקורות המשפט העברי, דעת, 2000
• סטטמן,ד.  "שאלת המוחלטות המוסרית של האיסור לְעַנות", משפט וממשל ד (תשנ"ז) 197-161.
• קירשנבאום, א. בין דין עונשין ומכין;הענישה הפלילית בעם ישראל תורתה ותולדותיה, מאגנס, 2013.