ביטחון כמוצר מדף

הביטחון כמוצר מדף

[מקור התמונה]

כנראה שלבור הרדידות הציבורית אין תחתית. ב-27 בינואר 2016 פורסמו עדויות שתי נערות שראו את המחבל בדרך לכפרו באוטובוס אחרי הפיגוע, והתקשורת סערה:

כך למשל, יצא האתר ynet בכותרת: עדויות המחדל נחשפות: ראיתי את המחבל באוטובוס. בכתבה מסופר כי שתי נערות שנסעו באוטובוס ראו את המחבל, ופנו למשטרה באמצעות מעסיקן באותו הערב, חמש שעות לאחר האירוע. המשטרה טרטרה אותן כדרכה, ממוקד 100 למוקד 110. הן לא התייאשו ופנו ארבע פעמים, עד שנענו: אם לא חזרנו עד עכשיו - סימן שזה לא רלוונטי" (סניור ואפרים, 2016). 

המשטרה הגיבה הפעם בתבונה: ראש אגף המבצעים, ניצב אהרון אקסול, עלה לשידור במהירות יחסית והגיב נכון,

לטעמי, הטמבל בסיפור הזה איננו המשטרה, אלא השטחיות של הכתבים ואת האופן שבו הם מעבירים לקהלם אירועים מורכבים.

מה הייתה המשטרה אמורה לעשות עם המידע הזה חמש שעות אחרי? הרי מידע - לגבי העובדה, שהמחבל חזר לכפרו - כבר היה בידי שירות הביטחון הכללי ובידיה. אז היכן המחדל?

לא רק שאין פה כל מחדל, אלא שהסיפור מפריך סערה תקשורתית קודמת סביב ה"מחדל" הקודם, של אי פרסום מיידי של תמונת המחבל. רק חסר היה שהמחבל היה מזוהה, ומוצא עצמו - עם נשק ומחסנית מלאה - מכותר בתוך אוטובוס מלא נוסעים. האם הרצון לאפשר לו לחזור לכפרו בשקט, בתחושה יחסית של ביטחון היא מופרכת כל כך ביחס לאלטרנטיבות?

הגיע הזמן שנבין שביטחון איננו מוצר מדף. המפכ"ל וראש השב"כ לא הלכו לשחק קריקט מרגע שהתפרסם דבר הפיגוע. אנשים רציניים ועתירי ניסיון קיבלו החלטות בסביבה דינמית ואפופת חוסר וודאות. הם עשו את הטוב ביותר שניסיונם ותחושותיהם הנחו אותם!

אבל בעולמנו השטחי, ביטחון הוא מוצר מדף. כמו שולחן, שאם הגיע מהחנות שרוט, אזי מדובר במחדל, שמחייב לבוא חשבון עם המוכר.

  • אם לא הגיבו מיד כמו שאזרח רצה - מחדל.
  • ואם המשטרה הגיעה לזירה כעבור מספר דקות, ולא באותה שנייה ממש - מחדל.
  • ואם המפגע לא נהרג במקום - מחדל (ולעתים כשהוא נפגע יותר מידי - גם כן מחדל).
  • ואם לא לקחו סיכון וחזרו לחפש בתל אביב כדי לא לקחת סיכון - מחדל.
  • ואם טרור הדקירות לא חוסל במהירות - מחדל.
  • ואם יורים עלינו מדרום - מחדל.
  • ואם האויב אמיץ ועקשן, והמלחמה קשה וגובה אבדות - מחדל.

בעולם דינאמי, המשתנה במהירות, מזל הוא מרכיב משמעותי מאוד בהגעה לתוצאה. לפעמים הוא איתנו, ולפעמים לא.

בסיפור המחבל, נשאת מלחם, באוטובוס, המזל היה לטעמי בהחלט ב- 100 אחוזים איתנו!

פנחס יחזקאלי - ביטחון כמוצר מדף

מקורות

14 thoughts on “ביטחון כמוצר מדף

  1. טובית אנקור:
    אם אכן קצינים ותיקים ומוכשרים קיבלו את הפניות והטלפונים – אז המצב יותר קשה ממה שחשבתי.
    אנחנו תומכים בשוטרים אבל כאשר משהו משתבש – רצוי שישמעו גם צדדים שונים וישפרו את הדרוש שיפור. הרי על זה אנחנו מדברים, לא????

  2. ליאור קונארק:
    לדאבוננו הואיל הציבור במסיבות עיתונאים והדלפות למכביר, אנחנו מדינה שסיגלה היסטריה כדרך חיים
    וצריכה מענה מיידי לכל פיפס קטן.
    צריכים להפנים ששיטות ישנות מפנות את דרכן לחדשות.
    לסיום פתגם קטן מהילדות: "רק האידיוטים מראים חצי עבודה"

  3. פנינה פס:
    אם זה מרגיע אותך לחשוב שהשיתוק ההיסטרי של תל אביב היה סתם מסך עשן או "ליתר בטחון" – אז בסדר.
    בכל קונסטלציה אחרת – זו הונאה עצמת ו/ או עצימת עינים.
    הציבור והתקשורת אולי שיטחיים, אבל המשטרה מחרטטת ברמות על.

  4. אכן, בעניין זה, אני עם טובית. דווקא גימלאי המשטרה, המכירים אותה מבפנים, וגם רואים עתה, אחרי הפרישה, את המשטרה בעיניים חיצוניות, הם הם היכולים להיות אובייקטיביים יותר מאחרים, יותר מהתקשורת וגם יותר מהמפכ"ל ומקצינים, בכירים ככל שיהיו, שעדיין בשירות.
    הפשלה היא של המשטרה נטו. במקום להאריך, רק הערות ספורות:
    1. במשך שלושה או ארבעה ימים אחרי הפיגוע, המשטרה "הטילה עוצר" על תל אביב, ובעיקר על צפון ת"א. למרות, שאם היו לוקחים ברצינות את הדיווח של השתיים, וביחד עם מידע אחר, שהמשטרה טוענת שהיה בידיה, הרי אפשר היה לשחרר כוחות רבים מת"א ולהפנותם לאזורים בהם התחבא המחבל.
    2. ההפנייה למוקד 110 הייתה פסולה. לא לזה נועד המוקד החדש. 100 ממשיך להיות המוקד המבצעי, ואילו 110 מוקד למתן מידע בלבד. ראו את הכתובים באתר המשטרה בעניין זה. משמעות ההפנייה ל – 110 הייתה משהו מעין "תפסיקו לבלבל את המוח".
    3. נכון, המפכ"ל לא הלך לשחק קריקט (האם בכלל הוא יכול לשחק קריקט עם הגבס שלו?), אך המידע שמסרו השתיים לא טופל כמו שהיה צריך להיות מטופל. ועכשיו הם גם מגינים על עצמם בתירוצים לא אמינים.
    4. גם אם המשטרה ערכה את החיפושים הרבים בת"א כניסיון להטעות את המחבל (ואני לא מאמין לתירוץ זה), אפשר היה לעשות זאת עם פחות כוחות, ולאזן זאת בידיעות בתקשורת.
    בקיצור – פשלה גדולה של המשטרה, החוזרת על עצמה מידי פעם. הבעיה היא שאנו לא שומעים על פשלות קטנות, אלא על הגדולות בלבד. הדעת נותנת שיש הרבה יותר פשלות במוקדי המשטרה, אך אנו לא יודעים על כך. ואני הייתי עד לפני שבועיים לפשלה דומה במוקד, שבה הודיעו למשטרה על תאונת דרכים עם נפגעים, ובמשך כחצי שעה לא הגיעה ניידת. במענה לטלפון נוסף אחרי חצי שעה, נאמר למתקשר: כן, יש לנו הודעה על התאונה, אך לא שלחנו לשם ניידת. עכשיו אנו שולחים.

  5. מוטי קליינמן:
    מסכים איתך פיני. יתכן שיש להפריד בין בטחון לתחושת הבטחון. את זו, האחרונה, ירכוש אלשייך ע"י עבודה קשה וזמן. ומשזו תתחזק, יידע הציבור הנורמטיבי להפריד את המוץ מהבר, ולא לקנות את המניפולציות והפרשנויות חסרות האחריות.

  6. מיה אבימור:
    מקבלת את מה שאתה אומר, אבל יש לך טעות אחת קלה, הבנות צלצלו כבר באותו יום מהאוטובוס או מהבית,
    הן אפילו פנו לנהג ביקשו לרדת אמרו שפוחדות מהחשוד אבל הוא עשה מהן צחוק… המחבל ירד ,חולצתו מוכתמת בדם, והנהג הסביר לו איזה אוטובוס לוקחים לערערה…
    כשהתפרסמה תמונה המחבל הבנות זיהו אותו בוודאות,ידעו שלא טעו , פנו למעביד והוא התקשר למשטרה שוב…
    אני שמעתי את כרמלה מנשה מדווחת ומצטטת בדיוק מה הבנות סיפרו לה..
    חושבת שאפשר היה מיד לשלוח כח סמוי לאוטובוס ולעשות מעצר חשאי לפני שהמחבל חושד ומתחיל להשתולל.
    הרי לא היה לו נשק. עד כמה שידוע לי, זרק אותו בתל אביב לפח אשפה…נשאר רק עם כדורים….
    כך שיד כמה אי דיוקים בכתבה שלך.. לדעתי..
    מה שנכון שהעיתונאים מומחים לעשות סלט מכל דבר בחוסר אחריות, העיקר הכותרות…
    מה התייחסותך למה שאני מעלה פה .

    • מיה,
      1. ראש אג"ם אמר בפירוש שהטלפון הראשון למשטרה היה אחרי 5 שעות. בשעה 1951. נראה לך שישקר בראיון פומבי? אני מצטט לך גם מתוך הכתבה ב- ynet:
      "כרמלה מנשה, כתבת רשת ב', חושפת את גודל המחדל המשטרתי סביב בריחת המחבל נשאת מלחם. שתי נערות שנסעו באוטובוס ראו את המחבל, ופנו למשטרה באמצעות מעסיקן באותו הערב. המשטרה טרטרה ממוקד 100 למוקד 110. הן לא התייאשו ופנו ארבע פעמים, עד שנענו: 'אם לא חזרו עד עכשיו – סימן שזה לא רלוונטי'…"
      2. כוח סמוי? מעצר חשאי? לאוטובוס הנמצא בתנועה? אני מלמד את תלמידי בשעורי אסטרטגיה שהכלל המוביל הוא "לעולם אל תבחר אופציה שלא תוכל לעמוד במחירה במקרה של כישלון"…
      3. הנשק בפח אשפה היא שמועה. אם לא היה לו נשק מדוע ביקש להשיג לו תחמושת? הוא ירה על כוחותינו בעת מעצרו והנשק היה עימו כשנורה… ראי תמונה באתר זה: http://www.debka.co.il/article/25150/

    • אבי הראל:
      הנשק היה עימו. שכותר הוא ירה על השוטרים. מה פירוש להביא כוח סמוי על כלי כמו אוטובוס? אי אפשר להיות סמוי בתא שטח קטן שכזה. ללא ספק מלחם היה מזהה את הכוח ופותח באש. ואז יתכן והיה פיגוע רב נפגעים נוסף.

  7. טובית אנקור:
    זה שאנחנו אנשי משטרה בגמלאות לא אומר שצריכים לגונן עליה בכל מחיר.
    אכן הבנות התקשרו באיחור, כמו כן, סביר להניח שהיו עוד המון הודעות למשטרה, אבל….. ברגעים כאלה , טוב היתה עושה המשטרה , אם היתה מושיבה חמישה קצינים ייחודיים לנושא ומנתבת את כל ההודעות אליהם ולא משאירה את הטיפול בידי מרכזניות. נכון, התוצאה גם כאן יכולה להיות דומה, או לא, אבל לפחות נדע שנעשה כל מה שאפשר היה לעשות במצב קאוטי שכזה

    • מישאל עידן:
      טובית – ישבו שם הרבה יותר מחמישה קצינים…….זה שאנחנו בגימלאות מחייב אותנו לשמור על שמם הטוב של אלה העוסקים במלאכה.חוץ מזה להזכירך ,מזמן אין במשטרה מרכזניות,טלפון 100 מופנה למוקד מאוייש עם צוותים מתוגברים.

  8. מישאל עידן:
    פיני ידידי – שוב התקשורת במלא גילוי ערוותה ! מדווחת אירוע "חמור" מבלי לבדוק עיניינית.מסתבר שההתקשרות למשטרה היתה 5 שעות !!!! לאחר שהנערות דרך המעסיק שלהן ראו את המחבל באוטובוס ! 5 שעות זה זמן קריטי,ראש אג"מ במשטרה נאלץ לצאת בהצהרה כדי להבהיר זאת לציבור.לדבריו כבר אז היתה למשטרה אינדיקציה באיזה אזור הוא נמצא.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *