[בתמונה: הנשיא האמריקני, לינדון ג'ונסון, צופה על מזכיר המדינה, דין ראסק, החותם על האמנה, 1 ביולי 1968; למקור לחץ כאן]
[לפרק הקודם: אנרגיה גרעינית מהי?]
האמנה למניעת הפצתו של של נשק גרעיני
הכלי שנוצר לשם מניעת ההפצה של נשק גרעיני והפיקוח עליו הינה האמנה למניעת הפצתו של של נשק גרעיני (Treaty on the Non-Proliferation of Nuclear Weapons או Nuclear Non-Proliferation Treaty או ה- NPT), שנחתמה בראשון ליולי 1968; נכנסה לתוקפה ב- 1970; ותוקפה הוארך (לנצח ללא תאריך סיום) ב 11 למאי 1995. על האמנה חתומות 189 מדינות בעולם.
האמנה מכירה בזכותן של חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם להחזיק בנשק גרעיני (ארה"ב, בריטניה, צרפת,רוסיה וסין). משמעות הדבר היא שהאמנה משרתת, בראש ובראשונה, את שימור עוצמתן היחסית של חמש מעצמות אלה, אבל, אמורה גם להבטיח מדינות שאינן גרעיניות מפני שימוש לא רציונלי ולא מבוקר באטום על ידי מדינות המבקשות להתגרען.
לאמנה הצטרפו רוב מדינות העולם, היום, רק חמש מדינות בעולם אינן חתומות על האמנה: הודו, פקיסטן, קוריאה הצפונית, דרום סודאן וישראל. הודו פקיסטן וצפון קוריאה חמושות בכלי נשק גרעיניים וביצעו ניסויים פומביים בכלי נשק הללו. ישראל (ע"פ מקורות זרים) מחזיקה גם היא בנשק גרעיני (ע"פ מקורות זרים).
לאמנה שלושה חלקים עיקריים
- מניעת הפצה: חמשת המדינות המוכרות באמנה כמדינות המחזיקות בנשק גרעיני, הסכימו לא להעביר כלי נשק גרעיניים או מתקני גרעין נפיצים אחרים ולא לסייע, לעודד או לגרום לשום מדינה שאיננה מצוידת בנשק גרעיני לרכוש נשק גרעיני.
- פרוק נשק גרעיני: האמנה מבטאת את רצונם של המדינות החותמות להפחית מתחים בינלאומיים ולחזק את האמון בין המדינות כך שייוצרו התנאים , בעתיד, להפסקת ייצור נשק גרעיני ולחתימה על אמנה נוספת שעיסוקה יהיה פרק מוחלט של נשק גרעיני המוחזק בידי חמש המדינות.
- אנרגיה גרעינית לצורכי שלום: האמנה מספקת מסגרת לשימוש באנרגיה גרעינית לצורכי שלום בתנאים שיקשו על השימוש ברכיבי הגרעין הנדרשים לצורך פיתוח כלי נשק גרעיניים.
הכלי לפיקוח על האמנה הוא הסוכנות הבין לאומית לאנרגיה אטומית
בכדי לפקח על כל אלו, התחייבו כלל המדינות החתומות על האמנה לקבל עליהן את הפיקוח של הסוכנות הבין לאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א / IAEA). תפקידה של הסוכנות לוודא, שהמדינות החתומות על האמנה אינן מתעלות אנרגיה ויכולת פיתוח גרעינית - שנועדה לצורכי שלום - לצורך ייצור נשק גרעיני.
הצלחות
אחת ההצלחות הבולטות של האמנה הייתה דרום אפריקה, שניהלה בתקופת המשטר הלבן והאפרטהייד תוכנית לפיתוח נשק גרעיני (על פי דיווחים לא מאומתים תוכנית זו פעלה בשנות ה-70 של המאה הקודמת בתמיכת ישראל, ובשנת 1979 בוצע ניסוי של פיצוץ גרעיני באוקיינוס האטלנטי).
עם חילופי המשטרים ותום האפרטהייד במדינה זו, היא ביקשה להתנער מעקרונות המשטר הקודם וממטרותיו. חלק מזה היה גם לרצון להתפרק מנשקה הגרעיני. לכן, חתמה על האמנה בשנת 1991. בעקבות הצטרפותה לאמנה, הסכימה דרום אפריקה לפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, ובפיקוח הסוכנות, פורקה יכולתה הגרעינית המלחמתית, שכללה 6 פצצות גרעיניות. בשנת 1994 הכריזה הסוכנות כי אין עוד בדרום אפריקה תוכנית לנשק גרעיני.
כישלונות
האמנה למניעת הפצתו של של נשק גרעיני סופגת בעשורים האחרונים ביקורת קשה, על רקע חוסר יכולתה להתמודד בהצלחה עם תכניות גרעיניות צבאיות סודיות של משטרים, הנחושים לפתח יכולות כאלה. הסתבר כי האמנה יכולה להציב עקרונות ונורמות נגד תפוצה, אך אין באפשרותה לטפל באינטרסים ביטחוניים נקודתיים ובדילמות ספציפיות. העשויות לגרום למדינות לפתח נשק גרעיני.
מגבלה זו של האמנה התבררה לאחר מלחמת המפרץ בשנת 1991, במקרה של עיראק, והובילה לניסיונות לחזק את אמצעי האימות הנלווים לאמנה, באמצעות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.
ואולם, הן צפון קוריאה והן איראן, שחתרו בנחישות להתחמש בנשק גרעיני, והצליחו לשטות בסוכנות הבינלאומית ובמעצמות הגדולות, לימדו שדווקא המדינות המסוכנות ביותר יכולות לקדם את תכניות הגרעין שלה במידה משמעותית, ועדיין להיות חברה ב-NPT!
