[תמונה חופשית שהועלתה על ידי Hans Splinter לאתר flickr]
הסנגוריה הציבורית היא אחת הביורוקרטיות החדשות, הרעננות והמתפתחות במהירות בנוף המדכא, יחסית, של השירות הציבורי בישראל בעשור האחרון. השוו אותה, למשל, לאחותה הבכירה – הפרקליטות, המתנהלת בכבדות, כורעת תחת העומס ודוחה בחוסר אונים את האפשרות 'להגדיל טריטוריות' ולהכיל בתוכה את מערך התביעות המשטרתי ה'ממתין' לה מזה שנים.
דומה, ש- 20 שנות פעילות דינמית הרצופה הישגים וצבירת עוצמה, הם זמן מספיק על מנת לבחון את הארגון ופעילותו בהיבט התאורטי – לבחון דילמות, הנובעות מהאופן שבה עוצבה פעילותה בדמוקרטיה הישראלית בהקשר לערך המכונן של מערכת אכיפת החוק, הקרוי: צדק באכיפת החוק (Criminal Justice).
"צדק" זה לכאורה, אמור להיות מושג דרך מערכת איזונים עדינה בין ארגוני האכיפה, שלהם ניגודי האינטרסים מובנים. הסינרגיה שבין הניגודים הללו, לכאורה, אמורה להשיג את מה שמכונה "שלימות הניגודים": הניגודים (התזה והאנטיתזה) מרכיבים מהות חדשה גבוהה יותר (סינתזה), שהיא תוצאה של ההשפעה ההדדית של התזות ה"הפוכות" הללו ומכילה אותם בתוכה.
הסנגוריה הציבורית נועדה לפתור בעיה של חוסר איזון במערכת בתחום זכויות הנאשם והגנתו בבית המשפט. האם היום, 13 שנים לאחר מכן, המערכת מאוזנת יותר (כלומר, צודקת יותר)?
הכל בעיני המתבונן...
לדוגמה: תופעה לא בהכרח נדירה בבתי המשפט היא לראות שני סנגורים המייצגים נאשם שמיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, ומקבלים שכר מהקופה הציבורית, כשמולם ניצב פרקליט בודד ששלחה הפרקליטות, טובע בעומס התיקים המועלים עליו.
נכון, התיק יכול להיות מורכב וקשה וטובים השניים מן האחד. אבל, במצב שבו הפרקליטות יכולה להקצות חייל בודד, האם נכון, מבחינה ציבורית, שהסנגוריה תוכל להציב נגדו שניים? האם באותם מקרים היו גם נאשמים המממנים בעצמם את הגנתם שוכרים, בדרך כלל, שני עורכי דין בגלל המורכבות והעומס?
האם ערך ההגנה על הנאשם, שאותו מייצגת הסנגוריה, חשוב יותר מהערך המיוצג על ידי הפרקליטות?
ובנוגע לכלל האזרחים שהמערכת קיימת עבורם - האם מי מהם יודע מכך או נשאל לדעתו? ואם היה נשאל, האם זו הייתה התוצאה שהיו האזרחים הללו בוחרים? האם זהו באמת האינטרס הציבורי?
בראיון מרתק מנובמבר 2008 נשאלה הסנגורית הציבורית הציבורית הראשית, ענבל רובינשטיין (משמאל), אם הסנגורית נותנת "פייט טוב לסנגורים הפרטיים" וענתה: "ברוב המקרים, אנחנו נותנים שירות טוב יותר... אזרח שמקבל שירות מהסנגוריה הציבורית, יש לו יתרון גדול ביחס לשוק הפרטי".
מי בעצם מעוניין בישראל לממן סנגוריה ציבורית שטובה יותר משירותים פרטיים? ואם רוצים להתחיל בגישה זו, האם לא עדיף להתחיל בהשקעה מאסיבית בשירותי הרפואה הציבוריים ולהשוותם לרפואה הפרטית למשל?
סוגיה קרובה הנוגעת ל"צדק באכיפת החוק" היא נטייתה של הסנגוריה הציבורית לערער, גם במקרים שבהם סיכויי הערר להתקבל נמוכים. מעבר לשאלה המנהלית של "סתימת" המערכת בעררי שווא, האם נכון לממן בכספי הציבור עררים שבחלקם הגדול לא היו מוגשים אם היה הנאשם מממן את הגנתו מכיסו הפרטי?
עוד סוגיה עקרונית ביחסי הסנגוריה הציבורית והדמוקרטיה, שנולדה דווקא מסיבות נוהליות, היא סוגיית הנאמנות ללקוח. כוונתי למצבים שבהם האווירה המתקבלת באולם בית המשפט היא של הסדר: התביעה מסכימה והנאשם מסכים, אולם, הסנגור אומר לו "לא", ולוקח זמן להתייעצות עם הממונים עליו.
במקרה הזה (כמו באחרים), סיגלה לעצמה הסנגוריה התנהגות של "מעין פרקליטות". כשהוקמה הסנגוריה הציבורית, המודל שאותו הכירה ואותו חיקתה, במידה רבה, הוא הפרקליטות. כיוון שהפרקליטות מייצגת את האינטרס הציבורי, המשמעות של קבלת החלטות בתיק אחד משליכה על תיקים רבים. על כן, פרקליט אינו חופשי בדרך כלל להחליט כרצונו, ובמקרים רבים יחזור לפרקליטות להתייעץ בטרם יקבל החלטה. הסנגוריה הציבורית "שכפלה" את הגישה הזו, וחדשות לבקרים אנו נתקלים בתופעה שהסנגור אינו מסכים לעסקה גם אם הלקוח שלו מעוניין בה, והוא מבקש הפוגה להתייעצות עם הממונים עליו.
מה לא תקין בכך שסנגור מבקש להתייעץ עם הממונים עליו?
החלטה של הסנגוריה לעשות ממקרה מסוים "מקרה בוחן" בסוגיה מסוימת עלולה לגבות מחיר מנאשם... הסנגוריה אמורה לייצג, בראש ובראשונה, את האינטרס של הנאשם עצמו ואת רצונותיו, בין אם הם נראים לה ובין אם לאו. היא איננה יכולה לייצג, במקרה ספציפי, את האינטרס של כלל הזקוקים להגנה משפטית, כמו למשל, הישג טקטי ו/או אסטרטגי מבחינת דיני הראיות, שישמש אותה לאחר מכן. זאת, מהסכנה של היקלעות למצב של ניגוד אינטרסים, בין מה שטוב לסנגוריה לטובתו ולרצונותיו של הנאשם גם אם לעיתים הם נוגדים את טובתו. האם זה מה שהנאשם מעוניין בו כשהוא מקבל את שירותי הסנגוריה הציבורית? סביר להניח, שהוא מעוניין בחליפה שנתפרה אך ורק למענו, ולא באחת סטנדרטית, מפס הייצור.
יתרה מכך. נאמר שעל פניו הנאשם טועה ומוכן להסכים לעסקה שאיננה משרתת אותו. האם יש לסנגוריה את הזכות להכריח את הנאשם לסרב לעסקה המוצעת?
נכון. הסוגיות הללו עטופות בהרבה עטיפות המדיפות איכות מקצועית, נוסח: "זה לא יהיה מקצועי להסכים עכשיו, ללא בחינה מעמיקה של הפרטים". נכון אמנם שהדבר לגיטימי כאשר יש טענה משפטית שהנאשם לא מבין אותה וראוי להסביר לוט אותה בפירוט, אולם, אין זה תמיד המצב.
ראוי שה"עטיפות" הללו לא "יקהו" את עצם הדילמה – מותר לנאשם שיהיו לו חולשות ואפילו בעיות פסיכולוגיות המביאות אותו לקבל החלטה מסוימת, אולם, אין בכך מתן הכשר לסנגור לאלץ אותו לקבל החלטה אחרת. האמרה "הנאשם הוא עד התביעה הטוב ביותר" יכולה להיות נכונה ככל שתהיה – שלוחו של אדם כמותו, אך לא במקומו. סנגור לא יכול לסרב להסדר שהנאשם מסכים לו...
הדילמה המעמידה את המלחמה על עיקרון משפטי עם זכויותיו של נאשם ספציפי נעוצה עמוק במהות תפקיד הסנגור: כל שחקן שחמט יודע, שכשאתה נלחם בראיה אסטרטגית, אתה מוכן לשלם לעיתים מחירים טקטיים – למשל, להקריב חייל כדי להגיע למלכה; להקריב לקוח אחד למען לקוח אחר; "אני אוותר כאן ואתה תוותר שם" והכל בחבילה אחת.
מהם פה הגבולות? הרי את הסנגור פרטי שעושה דברים שכאלה נוקיע כמושחת. האם בכל פעם שהסנגוריה "הולכת" על עיקרון זה השדבר הטוב ביותר מבחינת הנאשם? האם הוא מודע בכלל להשלכות? האם גם עורך דין רציני – דוד ליבאי, למשל, היה "הולך" על עיקרון בתיק ספציפי? ואם התשובה שלילית, מה זה אומר על האיזונים המפורסמים שלנו בסוגיה של "צדק באכיפת החוק"?
אחד המאפיינים הארגוניים של ביורוקרטיה בצמיחה, היא נטייתה "לכבוש" לעצמה "לטיפונדיות" על חשבון ארגונים "עייפים" אחרים. דוגמה מוצלחת מאוד לכך הוא שירות בתי הסוהר שהפך לרשות כליאה לאומית וניכס לעצמו נכסים של שני ארגונים ש"עייפו" מלהחזיק בהם – משטרת ישראל והמשטרה הצבאית (צה"ל).
האם אנו מבינים שהסנגוריה הציבורית ממיתה למעשה את מקצוע עריכת הדין הפלילית?
אם נתבונן במגמה, שהולכת ומתחזקת, קיימת בצידו האחד של קו הרצף אליטה של עורכי דין פליליים, שמוצאת פרנסה טובה; בצידו השני הסנגוריה הציבורית והיתר הולכים ונמחקים. חלקם מועסקים על ידי הסנגוריה והופכים תלויים בה לפרנסתם, עובדה שאין בה הבטחות רבות לגבי מידת חופש הדעה שהם מרשים לעצמם כלפי נותני פרנסתם.
האם באמת התכוון המחוקק בחוקקו את "חוק הסנגוריה הציבורית התשנ"ו 1995" להלאים את עריכת הדין הפלילית?
הרי מקצוע הסנגור הוא אחד המקצועות האחרונים שראוי להיקרא "אומנות". האם מיסודו יכול, בדרך כלשהי, לתרום למקצוע ולפתח אותו?
מה העובדה – שעורכי דין שנשכרו על ידי הסנגוריה הופכים כל דיון לעקרוני, ולו מהחשש שהסנגוריה לא תעבוד איתם יותר – עושה לזמן השפיטה, שהוא יקר במיוחד, גם ללא הבעיה הזו?
האם זהו צעד לקראת השגת איזון טוב יותר של "הצדק באכיפת החוק"? האם ההיפך הוא הנכון?
ומה מבחינת אופייה של המדינה? האם ביקשו אזרחיה, הנאבקים לעיתים עם החולים להכניס עוד תרופה לסל הבריאות, להגביר את הסוציאליזציה של המדינה שמשמעותה הזרמה משמעותית של כסף? האם ביקשו להתחיל בכך, לא בחוליה אלא דווקא בעברייניה?
דוגמה נוספת להשלכות של תופעת "הגדלת הלטיפונדיה" היא התופעה הגדלה והולכת של ייצוג אסירים בעתירות על ידי הסנגוריה הציבורית.
ראוי להדגיש. במדינה דמוקרטית, בסוגיות שיש להן השלכה תקציבית משמעותית, ראוי שהתעדוף יתבצע על ידי המחוקק. ואמנם, הגביל המחוקק את הנהנים משירותי הסנגוריה ל"חשוד", "עצור" ו"נאשם". בפירוש לא "אסיר".
נכון. בחוק מאוחר יותר הוסמך יו"ר ועדת שחרורים למנות סנגור ציבורי לאסיר. אבל עצם ההגדרה מי רשאי מגדירה גם מי אינו רשאי...
גם בית המשפט ממנה לעתים סנגור ציבורי ל"אסיר" (בלי קשר לטוהר הכוונות שאינו מוטל בספק בסוגיית המינוי, הרי שללא ספק, גם נוח לשופט לנהל דיון עם סנגור. עובדה זו לא הופכת את הדבר לנכון מבחינה דמוקרטית ולצודק מבחינה ציבורית, קל וחומר, לא מסמיכה את הסנגוריה לקבל על עצמה ייצוג של אסירים שפנו אליה, בניגוד לחוק.
האם מבחינה ציבורית, בעל תפקיד שקיבל לנהל תקציב יכול לעשות בו כראות עיניו? הרי עבירה על חוק התקציב של ראש רשות מקומית עלולה לעלות לו בכיסו. אז מה ההבדל? למה מונה סנגור ציבורי לזה ולא לאחר? למה לא למנות לכולם? כי אותו אסיר במקרה פנה? ומה המשמעות התקציבית לכך שימונה סנגור לכולם? איך זה עומד מבחינה ציבורית מול "סל התרופות" למשל?
יתרה מכך. אסיר שקיבל ייצוג – טענותיו נשמעות בהרחבה. איך זה משפיע על העתירות של האחרים, שאינם מיוצגים?
בעובדה, כמו בתחומים אחרים של חיינו, מרגע שנוצרת דינמיקה וארגון צובר עוצמה ומחבר אליו קשרי גומלין רבים, יצטרפו רבים אחרים לאותה דינמיקה. סביר להניח שהתנופה הזו של הסנגוריה תגרור אחריה הצלחות רבות נוספות. שהרי, בעידן של הענקת זכויות, קשה מאוד לשלול זכויות.
המשילות הישראלית רחוקה עדיין מהמודל של הסדרת סדר עדיפויות הממשלתי, הנובע ממדיניות מסודרת, בעזרת התקציב הכפוף ליעדים מוגדרים היטב ולמדדי ביצוע הנמדדים באופן כמותי,
כיוונה של "עגלת השירות הציבורי" יקבע בהתגוששות של הגופים הציבוריים השונים במלחמתם האינסופית על "טריטוריות". דמו זאת לקבוצת סוסים הרתומים לעגלה אחת מכל צידיה, וכל אחד מנסה להזיז אותה לכיוונו. לאחר זמן תיתקע העגלה והסוסים יתעייפו, אולם אם הגיע "סוס חדש" ונמרץ, הוא יצליח להזיז את העגלה מרחק מה לכיוונו, על חשבון האחרים.
את התוצאות של מאבקי הביורוקרטיה (צודקות או לאו – הכל בעיני המתבונן) משלם, כרגיל, הציבור...
