סמובסקי ואסתרמן-מדינה: ניסיון התאגדות השוטרים בישראל – 1979-1978: אנטומיה של כשלון התארגנות

[לחזור לכתב העת משטרה וחברה לחץ כאן] [לקובץ המאמרים אודות 'ועד שוטרים' ו'התאגדות שוטרים', לחצו כאן]

[להורדת המאמר לחץ כאן: סמובסקי ואסתרמן - התאגדות שוטרים]

אבי סמובסקי שירת במשטרה בין השנים 1975 - 1979

תמר אסתרמן-מדינה, מפקח, מדור מחקר וניהול ידע, אגף קהילה ומשמר אזרחי, משטרת-ישראל

 (התקבל במערכת בפברואר 2001, אושר לדפוס באוקטובר 2001).

תקציר

מאמר זה מהווה סקירה היסטורית של הניסיון הראשון והיחיד, עד היום, להקמת איגוד מקצועי במשטרת-ישראל, שראשיתו בתחילת 1978 וסופו בשלהי 1979. עד אז, במשך שלושים שנה, לא הוקם בארץ איגוד שוטרים ואף לא נעשה ניסיון להקים איגוד כזה. יתרה מכך, התפיסה שרווחה הייתה, שהקמת איגוד כזה או חברות בו מנוגדת לחוק ולפקודת המשטרה. תפיסה זו הופרכה על-ידי יוזמי ועד השוטרים (בתחילת 1978), אשר טענו (ואף הוכיחו את טענתם), שהיחסים בין השוטר למשטרה הינם יחסי עובד-מעביד, וכי אין כל מניעה חוקית להקמת איגוד מקצועי של שוטרים. התארגנות זו נבלמה לבסוף רק בעקבות חקיקה בכנסת, אולם, בעקבותיה זכו השוטרים בהישגים לא מבוטלים: מצוקת השוטרים עלתה לתודעה הציבורית, הוקמו המועצה הציבורית לרווחת השוטר ומוסד נציב קבילות השוטרים, והוקנתה זכות ערעור לשוטרים בדיון משמעתי ובדיון משפטי של בית-הדין של המשטרה. במקביל (יש אומרים בגלל ההתארגנות ויש הגורסים למרות ההתארגנות), הושוו השכר והתנאים הנלווים של השוטרים לאלה של משרתי הקבע בצה"ל. המאמר סוקר את התאגדויות השוטרים בעולם המערבי, מנסה לעמוד על הסיבות להתארגנות השוטרים ולבחון את הסיכוי לניסיון התאגדות נוסף של שוטרים בישראל.

מילות מפתח

משטרה, איגוד מקצועי, ארגון שוטרים, נשות השוטרים.משטרה וחברה 6

כללי

מטרת מאמר זה להביא בפני הקורא סקירה היסטורית של הניסיון הראשון והיחיד, עד היום, להקמת איגוד מקצועי במשטרת-ישראל, שראשיתו בתחילת 1978 וסופו בשלהי 1979. זאת, על-מנת לבחון, אם יש באותה פרשה לקחים הרלוונטיים לימינו אלה. איגודים מקצועיים נוצרו במטרה לקדם את רווחתם הכלכלית והחברתית של חבריהם ולהגן עליה. (סמובסקי, 1981; Tannenbaum, 1968). למרות שכיום נתפסים איגודים מקצועיים כחלק פרמננטי של המערכת הכלכלית, אין לשכוח שהם תופעה חדשה יחסית, והמצב היום משקף שינוי משמעותי מהימים, שבהם המאבק להכרה בזכותם של איגודים מקצועיים להתקיים ולייצג את האינטרסים של חבריהם, היה כרוך במאבקים אלימים, לעתים (יחזקאלי, 2000; סמובסקי, 1981). אם התופעה של איגודים מקצועיים היא חדשה יחסית, הרי שאיגודי שוטרים ("Police unions", או "Police benevolent associations") הינם תופעה צעירה עוד יותר. האיגוד המקצועי של שוטרים באירופה הוקם בהולנד בשנת 1887. בארצות-הברית נוסדו איגודי שוטרים בין השנים 1915-1890 בניו-יורק, בבאפלו, ברוצ'סטר, במילווקי, בוושינגטון ובפיטסבורג (סמובסקי, 1981). איגודי שוטרים פועלים גם במדינות שבסביבתנו הקרובה, כמו למשל בקפריסין (ישראל, 1998). יחזקאלי (2000) מציין, כי ההתייחסויות אל האיגודים המקצועיים של שוטרים, מצד הממסד השלטוני והמשטרתי, שונות במקומות רבים. יש הרואים בהם איזון בריא לפיקוד המשטרה וגורם המשחרר לחצים, המונעים נזקים רבים יותר, ויש הרואים בהם סכנה של ממש לגבי יכולת התפקוד של המשטרה. במשך שלושים שנה לא הוקם בארץ איגוד שוטרים ואף לא נעשה ניסיון להקים איגוד כזה. יתרה מכך, התפיסה שרווחה הייתה, שהקמת איגוד שוטרים או חברות בו מנוגדת לחוק ולפקודת המשטרה. תפיסה זו הופרכה על-ידי יוזמי ועד השוטרים (בתחילת 1978), אשר טענו (והוכיחו את טענתם זו), שהיחסים בין השוטר למשטרה הינם יחסי עובד-מעביד, וכי אין כל מניעה חוקית להקמת איגוד מקצועי של שוטרים. המאמר מבוסס על מחקר איכותני (סמובסקי, 1981), אשר נכתב תוך מעורבות בארגון, בעזרת שימוש בכלים של מחקר אתנוגרפי. הכוונה הייתה לנסות ולתאר את התהליך, תוך ניסיון להגיע להבנה קונטקסטואלית של התנהגות ה"שחקנים" העיקריים בפרשת ארגון השוטרים.

הרקע להתארגנות השוטרים - שנות השבעים במדינת-ישראל ובמשטרת-ישראל

שנות השבעים במדינת-ישראל (ליסק, 1983): שנות השבעים היוו תקופה רבת תהפוכות במדינת-ישראל. שלושה אירועים דרמטיים זעזעו את המדינה באותן שנים:
  • מלחמת יום הכיפורים ב - 1973, שלדעת רבים היוותה את הסיכון הגדול ביותר למדינת-ישראל מאז מלחמת-העצמאות, והביאה למשבר אמון בין העם להנהגה.
  • שיאו של משבר זה היה המהפך הפוליטי, יצירת התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) ועליית הליכוד לשלטון ב - 1977, ובראשו מנחם בגין. זאת, לאחר שלטון סוציאליסטי-פרגמאטי שנמשך קרוב לשלושים שנה בהנהגת מפלגות פועלים. המהפך ביטא את הזעזוע שגרמה מלחמת יום-הכיפורים.
  • הגעת סאדאת לישראל ב - 1977 והמשא ומתן לשלום, שהביאו, לבסוף, לחתימת הסכם השלום עם מצרים, הגדולה והחזקה במדינות הערביות, ב - 1979.
מלחמת יום-הכיפורים גרמה לצמצום ניכר במימדי העלייה ולהכבדת העול הכלכלי על המדינה. הדבר החל להיות מורגש במיוחד משנת 1977, בעקבות המהפך הכלכלי, כאשר האינפלציה עברה את גבול מאת האחוזים לשנה. כן החל גידול ניכר בחוב הלאומי ובגירעון במאזן התשלומים. בהיבט החברתי יצרה מלחמת-יום הכיפורים דינמיקה של מעבר מקולקטיביזם חברתי לחברה אינדיווידואליסטית סקטוריאלית, ושיסוע החברה למחנות אתניים, דתיים ואידיאולוגיים קשיחים, שכל אחד מהם (חרדים, מתנחלים וכדומה) מגן מתוך גבולותיו על תחושת המשמעות והערך שלו (וולצר, 1997). שנות השבעים במשטרת-ישראל (הוד, 1998; 1999): שנות השבעים עמדו ברובן בסימן הנהגתו הדומיננטית של שר המשטרה שלמה הלל, שנכנס לתפקידו ב - 15/12/69 וסיים אותו לאחר ה"מהפך" ועליית הליכוד לשלטון ב - 20/6/77. הוא הוחלף על-ידי השר ד"ר יוסף בורג, עת הפך משרד המשטרה לאגף במשרד הפנים. בראש האגף עמד מר יעקב מרקוביץ' ממשרד הפנים. ארבעה מפכ"לים ידעה המשטרה באותה תקופה: פנחס קופל (1964 - 1972), אהרון סלע (1972) שאול רוזוליו (1972 - 1976) וחיים תבורי (1976 - 1979). שתי רפורמות ממשיות בוצעו במשטרה באותה תקופה, שתיהן בתקופת המפכ"ל שאול רוזוליו: האחת - "הגיוס הרב שכבתי" (גר"ש), שפתח את שורות המשטרה לאקדמאים ולקציני צה"ל ישירות לשכבת הדרגה והתפקיד התואמים את כישורי המועמד. התכנית הביאה להשבחה של ממש באיכות כוח האדם במשטרה ולגיוס קבוצה צעירה ובעלת השפעה, שלא עברה סוציאליזציה במוסדות ההדרכה המשטרתיים ולא נשחקה במסלול הקליטה, ההכשרה והקידום הקשיח שהיו נהוגים במשטרה (נובל, 1999).

[בתמונה: המפכ"ל פנחס קופל. התמונה נוצרה והועלתה לויקיפדיה על ידי יד ביד Pikiwiki Israel. קובץ זה הוא בעל רישיון Creative Commons להפצה, תחת רישיון זהה, גרסה: CC BY 2.5]

הרפורמה השנייה - קבלת האחריות על בטחון הפנים, הקמת המשמר האזרחי (משא"ז) והקמת היחידה למלחמה בטירור (ימ"מ). בחודש אפריל 1974 החליטה הממשלה, כי משטרת-ישראל תהיה אחראית על בטחון הפנים, ובכך תישא גם היא בחלק מן העול הבטחוני. עוד באוקטובר 1973 פורסמה ההחלטה להקמת הימ"מ וביולי 1974 הוקם המשמר האזרחי, בתוקף החלטת הממשלה. גם שינוי זה גרם לשינוי בתפיסת השיטור, בהגדרת עיסוקי המשטרה, בהשבחת עבודת המטה במשטרה ובהידוק הקשר שלה עם סוכנויות ביטחון. בטווח הארוך השפיע שינוי זה באופן מהותי גם על איכות הקצונה הבכירה.

התארגנויות שוטרים במשטרות בעולם המערבי

התארגנויות שוטרים נראות, אולי, כיום, לא רלוונטיות למציאות הישראלית העכשווית, אולם, מאז סוף המאה ה - 19 ותחילת המאה העשרים, הן מהוות אורגן טבעי של המשטרה ומשתלבות היטב במערך יחסי העבודה ברוב ארצות הדמוקרטיה המערביות[1]. ברוב המשטרות האלה מדובר בארגונים מקומיים של המשטרות המקומיות, המאוגדים בארגון-גג ברמה הלאומית.

סמובסקי (1981) מדגיש, כי הנסיונות לייסד איגודים מקצועיים במשטרה לא היו תהליך פשוט. הנסיונות נתקלו, בנוסף להתנגדות המעסיקים, גם בהתנגדות דעת הקהל, שציפה מהשוטר להזדהות עם תפקידי המשטרה (שמירה על הסדר הציבורי, על חיי הציבור ועל רכושו, תוך התעלמות מצרכיו האישיים).

הרציונל שמאחורי מתן זכות ההתאגדות לשוטרים היה כפול:

  • שינוי העמדות בחברה המערבית, הן בתפיסת מהות הדמוקרטיה והן בהכרה בזכותו של הפרט להתאגד, ולנהל משא ומתן קולקטיבי על שכרו ועל תנאי עבודתו.
  • סיווגם של השוטרים, בניגוד לאנשי הצבא, בקטגוריה של עובדי השירות הציבורי ולא בקטגוריה של עובדי ביטחון, כפי שמקובל אצלנו.

ארגוני שוטרים קיימים, למשל, בגרמניה, בבלגיה, בצרפת, בהולנד, בדנמרק, בפינלנד, בנורווגיה, בשוודיה, בשוויץ, בקפריסין, וכמובן, בארצות-הברית (סמובסקי, 1981; יחזקאלי, 2000). מטרתם היא לקדם את האינטרסים הפרופסיונליים, הכלכליים והתרבותיים של השוטרים, ובעיקר להשיג שיפור בתנאי עבודתם. מטרות אלו מושגות באמצעות חבירה לארגוני עובדים אחרים (בדרך-כלל בשירות הציבורי), בהשפעה על הרשות המחוקקת, בחתימת הסכמי שכר, במשא ומתן עם הרשויות ואם צריך אף בצעדים ארגוניים (סמובסקי, 1981).

בעוד שזכות ההתארגנות נתפסת, ברוב מדינות העולם המערבי, כזכות טבעית של השוטרים, הרי שמדינות אלה נבדלות ביניהן בעיקר בתחום היחס אל השוטרים והחקיקה באשר לזכותם לשבות (הנשק האפקטיבי ביותר של ועדי העובדים בכלל ושל איגודי שוטרים בפרט). בגרמניה ובהולנד קיים איסור שביתה של עובדי השירות הציבורי, כולל השוטרים. זאת, בנימוק ששביתה נוגדת את העקרונות המסורתיים של מעמד עובדי הציבור. גם בצרפת, זכות השביתה אינה ניתנת לשוטרים. גם בנורבגיה אסורה השביתה על השוטרים (בניגוד לארגונים אחרים בסקטור הציבורי, שם היא מותרת).

לעומת זאת, בשוויץ, זכות השביתה אסורה בפדרציה, אך לשוטרים בקנטונים, שבהם רוב השוטרים, אין הוראות בחוק האוסרות עליהם לשבות. בבלגיה מאפשר החוק שביתה בשירותים הציבוריים, במקרה של קונפליקט חברתי, וגם בדנמרק ובשוודיה יש אפשרות לאיגוד לנקוט פעולות ארגוניות כרצונו, מאחר שקיימת זכות השביתה. בפינלנד קיימת, פורמלית, הזכות לשבות, אם כי, למעשה, ניתן לשלול בחוק זכות זו, עקב ההשפעה האפשרית של השביתה  על החיים החברתיים (סמובסקי, 1981).

יש לציין, כי זכות השביתה לשוטרים הינה טראומטית מאוד בעיני הציבור ובעיני פרנסיו כאחד, והשימוש בנשק זה מהווה, לעתים, חרב פיפיות כלפי המשתמש. לדוגמא, בשנת 1919, הנציגות של משטרת בוסטון, שזה עתה התקבלה ל - A.F.L  (American Federation of Labor), פנתה לעיריה, ודרשה הכרה וזכות למשא ומתן לתנאי שכר, להטבות נלוות ולתנאי עבודה. העיריה סירבה. שלושה רבעים מהכוח המשטרתי יצאו לשביתה. בעקבות עלייה במקרי האלימות והפשע, פוטרו השובתים והוחלפו. לשביתה זו הייתה השפעה שלילית על התפתחות איגודי משטרה בעתיד. בעקבות תגובות הזעם של הציבור, הסירה ה - A.F.L את ההכרה מהמשטרות המקומיות. רעיונות להקמת נציגויות משטרתיות ב - A.F.L  נפלו. הנהלות עירוניות התנגדו בנוקשות לכל התאגדות משטרתית ולכל ניסיון של ארגון עובדים לטפל בענייני שוטרים ולקדמם. (סמובסקי, 1981).

לסיכום, ניתן לומר, שהחברה הכירה בזכותם של השוטרים להתאגד ובזכותם לנהל משא ומתן קיבוצי על תנאי שכרם ותעסוקתם. למרות זאת, לא הותרה זכות השביתה ברוב המדינות, עקב חשש מהנזק הגדול הצפוי לחברה בגין שביתה של שוטרים. ארגוני שוטרים אינם ממהרים לנקוט בנשק זה, גם במקומות שבהם הדבר מותר על-פי החוק.

ה"שחקנים" העיקריים בפרשת ארגון השוטרים, לפי סדר הא"ב

  • מפקח אופק דוד - השני מארבעת מארגני "ועד השוטרים".
  • בורג יוסף - שר הפנים והמשטרה מאז יולי 1977.
  • ניצב אלי דקל - דאז סגן-המפכ"ל.
  • תת-ניצב הירש חנה - דאז, היועצת המשפטית למשטרה.
  • ניצב טיומקין משה - דאז, מפקד מחוז תל-אביב.
  • הלל שלמה - דאז, שר המשטרה עד יולי 1977 ומאז, יושב-ראש ועדת המשנה של הכנסת לענייני משטרה.
  • קיסר ישראל - דאז, יושב-ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות.
  • תת-ניצב קפלן אביגדור - דאז, ראש מנהל כוח-אדם במטה הארצי.
  • ניצב קרתי יחזקאל - דאז, נשיא בית-הדין המשמעתי של משטרת-ישראל במטה הארצי בירושלים.
  • שפירא נורית - אשת שוטר מחולון, אשר החלה את מאבק נשות השוטרים, בעקבות קבלת משכורות חודש מאי 1976.
  • רב-סמל רשף יואל - תובע משטרתי במדור התביעות של משטרת מחוז תל-אביב וסטודנט למשפטים. הראשון מארבעת מארגני "ועד השוטרים".
  • רב-סמל שמולביץ חיים - תובע משטרתי במדור תביעות של משטרת מחוז תל-אביב, השלישי מארבעת מארגני "ועד השוטרים".
  • מפקח פנחס נוסבאום - הרביעי מארבעת מארגני "ועד השוטרים". הצטרף        ב - 14.11.78, לאחר ששלושת המארגנים נשפטו על-ידי מפקד מחוז תל-אביב, משה טיומקין.
  • רב-ניצב תבורי חיים - דאז, מפכ"ל המשטרה.

הניסיון להקמת ארגון שוטרים בישראל

הניסיון להקמת ארגון שוטרים בישראל נערך במישורים שונים. בסקירה זו הושם הדגש בעיקר על הפעילות הפנים-משטרתית, תוך ציון מישורים נוספים של פעילות.

ניצני ההתארגנות הראשוניים החלו דווקא בפעילות בקרב נשות השוטרים. הפעילות החלה בעקבות קבלת משכורות חודש מאי 1976 שהיו נמוכות במיוחד. החלה במאבק הגב' נורית שפירא, אשת שוטר מחולון, אשר פנתה אל מערכת "ידיעות אחרונות", והציעה להם לכתוב כתבה בנושא משכורות הרעב ותנאי המחייה הקשים של השוטרים. בכתבה זו צוין, בנוסף, על הקמת ועד פעולה של נשות שוטרים, שהתארגן למאבק למען שיפור המשכורות ותנאי העבודה של השוטרים. הכתבה עוררה הדים רבים. השוטרים, שנשותיהם הוזכרו בכתבה, זומנו לשיחה עם המפקדים הבכירים לבירור הנושא. המפקדים איימו עליהם, שאם נשותיהם לא יחדלו במאבקן, הם צפויים להעמדה לדין על הסתה למרד. פרשה זו פשטה עד מהרה במחוז תל-אביב, ובעקבותיה פנו נשים נוספות אל וועד הפעולה, והודיעו, כי הן מצטרפות לפעילות הוועד. באסיפה תקשורתית שנערכה ב - 6.6.76 הוחלט לאסוף נשות שוטרים רבות ככל האפשר, ולצאת להפגנה בכנסת ובמטה הארצי. כמו כן, המטרה הייתה להיפגש עם שר המשטרה ועם המפכ"ל.

עוד טרם האסיפה, פרסם וועד הפעולה "קול קורא", שהופנה אל שר המשטרה שלמה הלל, אל המפכ"ל ואל ועדת הפנים של הכנסת. "קול קורא" זה הופנה אל המוסדות המוסמכים במדינה בקריאה לתיקון העוול שנעשה לשוטרים ולבני משפחתם במשך 28 שנות קיומה.

למעשה, הציעה נציגות נשות השוטרים לפיקוד המשטרה ולשר המשטרה לראות בהן את הוועד המייצג של השוטרים. זה היה ניסיון לעקוף את איסור ההתארגנות של השוטרים לא על-ידי תקיפת החוקיות של הוראה פנימית זו, אלא בדרך של פשרה. הן הציעו, כי נציגות נבחרת מטעמן תשתתף בקביעת תנאי העבודה של השוטרים עם המעסיק - פיקוד המשטרה. תביעה זו של נשות השוטרים נדחתה על הסף.

ב - 7.6.76 התארגנה משלחת של כעשרים נשים, במטרה לצאת להפגנה במטה הארצי ובכנסת. במטה הארצי קיבל את פניהן סגן-ניצב איתן, אשר ייצג את המפכ"ל. הוא הקשיב לבעיותיהן, והבטיח שיעביר את הנאמר למפכ"ל. בכנסת נפגשו הנשים עם ח"כ דאז שושנה ארבלי-אלמוזלינו, שהייתה יו"ר וועדת העבודה של הכנסת (ח"כ שולמית אלוני, שעמה רצו להיפגש, לא הייתה במקום). ח"כ אלמוזלינו הביעה הזדהות עם הדרישה לשיפור תנאי עבודתו הקשים של השוטר וטענה, כי פעלה בעבר ותפעל גם בעתיד להשוואת תנאי השוטרים לאלה של המשרתים בצבא הקבע. לאחר מכן נפגשו הנשים עם ח"כ דאז יורם ארידור, שהיה חבר ועדת הפנים. הוא הבטיח שיסדר לנציגות פגישה עם וועדת הפנים של הכנסת.

ב - 10.6.76 פרסם הוועד הארצי את הפעילויות אשר יזם וארגן. בהמשך מפרטות נציגות נשות השוטרים את תביעותיהן: "הוועד הארצי יקבל את הזכות להשתתף בכל הישיבות בפורום, הקובע את תנאי השירות של השוטרים ואת משכורותיהם. הוועד הארצי יוכר על-ידי משטרת-ישראל במעמד של ועד עובדים, ויהיו לו זכות הצבעה וזכות החלטה בפורום הנ"ל". נציגות נשות השוטרים תבעו את השוואת שכר השוטרים ותנאי השירות שלהם למקובל במשק בכלל ובצה"ל בפרט.

בהמשך, נפגשו הנציגות עם ניצב דקל, הסמפכ"ל דאז ועם ניצב טיומקין, מפקד מחוז תל-אביב דאז. ניצב דקל הודיע להן, כי הצמדת שכר השוטרים לשכר משרתי הקבע בצה"ל נמצאת בתהליכים מתקדמים. כמו כן טען, שהפיקוד המשטרתי עושה את הכול, על מנת לשפר את המצב, וביקש מהן לסמוך עליו. נשות השוטרים הסבירו, שהן שבעו כבר הבטחות סרק, וכי ימשיכו במאבקן כל עוד לא ישתפר המצב.

כחודש לאחר מכן, ערכו נשות השוטרים הפגנה נוספת בבית אגרון בירושלים, מול משרד המשטרה. בהפגנה השתתפו כמאה וחמישים נשים. השר הלל הסכים, בסופו של דבר, לקבל במשרדו משלחת של נשות השוטרים. הנשים הסבירו לשר את מטרתן, ואילו הוא השיב, שהוא פעל בעבר ואף פועל עתה לשיפור המצב. השר לא הבטיח שום דבר מוגדר. הוא חזר וטען, שהינו פועל כל הזמן להטבת תנאי עבודתם של השוטרים, וכי נשות השוטרים, שאינן מעריכות את פועלו, מגלות למעשה כפיות טובה. הנציגות הוסיפו וביקשו ממנו, שינסה יחד עם ההסתדרות להקים ועד לשוטרים. לטענתן, קיימים ועדי שוטרים במקומות אחרים בעולם, במתכונת של איגוד מקצועי, בלי לפגוע בביטחון. השר התנגד לכך בתוקף, וטען שלא יקום ולא יהיה ועד לשוטרים. בעקבות כך, השיבו נשות השוטרים שהן תרשמנה כאגודה עותומנית, ויכוננו ועד לשוטרים בעצמן.

ועד נשות השוטרים ארגן הפגנות נוספות, אך לאחר שהן לא נשאו פרי, כמו גם הפגישה עם ועדת המשנה של וועדת הפנים שנערכה ב - 1.12.76, החליטו נשות השוטרים להחריף את אמצעי המאבק. אי לכך, החליט הוועד ליזום הפגנת מחאה תקיפה יותר. ב - 20.12.76 התאספו כארבע-מאות נשים מכל אזורי הארץ בתחנת המשטרה ברחובות, חסמו את הכביש הראשי, שלצדו שוכנת התחנה, ניתקו את הטלפונים בתחנה, חסמו אותה ושיבשו את כל העבודה בה. העצורים שהיו בתחנה ניצלו את האנדרלמוסיה במקום, ופוצצו צינור מים, דבר שגרם לשיטפון שהוסיף לאווירת התוהו ובוהו. פעילות זו הביאה לחוסר אונים מוחלט של פיקוד המשטרה במקום. מקרה דומה אירע לאחר מכן גם בתחנת חולון. מתחנת המשטרה בחולון הופנתה ההפגנה לצומת חולון. נציגות הוועד ביקשו מנשות השוטרים לא להיות אלימות, ולא לשבש לגמרי את התנועה בצומת, אך היוזמות איבדו את השליטה על הנשים. הן הציפו את הכביש, חסמו את הנתיבים לגמרי, וגרמו לפקק עצום לכיוון תל-אביב וירושלים. זו הייתה, למעשה, ההפגנה האחרונה של נשות השוטרים.

לאחר הפגנה זו החלו חיכוכים אישים בין הנשים שבוועד, חיכוכים שנבעו מרדיפת פרסומת של נשים מסוימות. כמו כן, התעוררו חילוקי דעות לגבי דרכי הפעולה של הארגון. מינואר 1977 ועד ההפגנות שבאו בעקבות האירועים להקמת ועד השוטרים לא הייתה כל פעילות.

בעקבות הפגנות נשות השוטרים, התגברה התסיסה בקרב אנשי המשטרה. אולם, במשך השנה שבין דעיכת הפעילות של נשות השוטרים לתחילת 1978 לא נעשתה כל פעילות. רב-סמל יואל רשף, סטודנט למשפטים, ששימש תובע משטרתי במדור התביעות של משטרת מחוז תל-אביב, החליט, שלא יתכן שנשות השוטרים ילחמו למען היטיב את תנאי השוטרים, ואילו הם ישבו באפס מעשה. אי לכך, החל לבדוק, כיצד ניתן לשפר את תנאי התעסוקה של השוטרים. הוא החל לבדוק את האפשרות להקים ארגון מקצועי של שוטרים. מתוך עיון בספרות המקצועית הגיע למסקנה, שאין מניעה חוקית להקמת איגוד שוטרים. לאחר מכן פנה אל מפקח דוד אופק, וביקש ממנו שיבדוק את פקודות-הקבע (פה"ק) של המשטרה, ויברר, האם ישנה פקודה האוסרת התאגדות כזו. התברר, שגם בפה"ק אין כל הוראה האוסרת התאגדות של שוטרים (למרות שקיימות הוראות, שאוסרות התרמת כספים וריאיונות). נערכה פגישה בין רב-סמל רשף לבין מר ישראל קיסר, יושב-ראש האגף לאיגוד מקצועי בהסתדרות ב - 5.3.78, שמטרתה הייתה לבחון תמיכה פוטנציאלית של ההסתדרות בנסיון ההתארגנות. בפגישה זו נדרש רשף לפנות למפכ"ל המשטרה ולבקש ממנו אישור להקמת האיגוד (בריאיון שערך עמו א.ס. ב - 18.5.79, טען מר קיסר, שהתכוון שעל היוזמים לשאול מהי דעתו של המפכ"ל על הקמת איגוד מקצועי במשטרה ולא לבקש את רשותו להקים איגוד כזה, ראה סמובסקי, 1981). מפקח משנה דוד אופק ורב-סמל יואל רשף פנו למפקד מחוז תל-אביב דאז, ניצב טיומקין, וביקשו פגישת הבהרה.

ב - 21.3.78 נפגשו אופק ורשף עם מפקד מחוז תל-אביב. אופק ורשף הסבירו לטיומקין את הגורמים, אשר לדעתם מחייבים הקמת איגוד שוטרים ואת הבסיס החוקי למימושה של זכות זאת. מפקד המחוז הודיע להם, שהוא מתנגד לרעיון זה, אולם ביקש משניהם שיכינו תזכיר מפורט בעניין, שאותו יעביר לעיונו של המפכ"ל. בהתאם לבקשתו, הכינו שני השוטרים תזכיר בכתב, ובו שני פרקים: מטרותיו של ועד השוטרים וההיבט החוקי להקמתו.

ביום 1.5.78 הודיעו לשלושת היוזמים (לשניים הצטרף רב-סמל חיים שמולביץ אף הוא תובע משטרתי, ששירת במדור תביעות של משטרת מחוז תל-אביב) באמצעות מפקדם הישיר, סגן-ניצב חי הלוי, דאז ראש מדור תביעות במחוז תל-אביב, כי נקבעה להם פגישה עם המפכ"ל ב - 3.5.78 במטה הארצי בירושלים. הפגישה אכן התקיימה, אולם נעדר ממנה מפכ"ל המשטרה. במקומו נכחו  תת-ניצב חנה הירש, דאז היועצת המשפטית למשטרה ותת-ניצב אביגדור קפלן, דאז ראש מנהל כוח-אדם במטה הארצי. השניים הודיעו, כי השתתפותם בפגישה היא במקומו של המפכ"ל ובשמו. בפגישה הטעימו שני הקצינים הבכירים, כי הרקע המשפטי לנושא התאגדות השוטרים הוא אמנם נכון, אולם המפכ"ל מסתייג מהרעיון של הקמת איגוד שוטרים, מתוך חשש, שגוף זה יכביד על ניהולה התקין של המשטרה. כמו כן, ציינו הקצינים הבכירים, כי עמדתם יסודה בהכרתם, כי תנאי שכרו של השוטר "הם מן הטובים בסקטור הציבורי", וכי יש לזקוף דבר זה לכך, שעדיין לא הוקם וועד עובדים במשטרה.

לאחר כשישה חודשים של מגעים עקרים עם ההסתדרות, ולאחר מספר פגישות עם נציגי משרד הפנים והמשטרה, החליטו יוזמי הוועד להתחיל בפעולה ארגונית בקרב השוטרים. ב - 8.11.78 החליטו היוזמים לפנות לשוטרים באמצעות מודעות בעיתונים ובאמצעות ריאיונות בתכנית הטלוויזיה "עלי כותרת". הריאיונות ב"עלי כותרת" נקבעו ליום שלישי, 14.11.78.

יוזמת השוטרים התפרסמה ב"מעריב" בכתבתו של אבי רז "שוטרים, די להסתתר מאחורי שמלות נשותינו" (רז, 1978, עמוד 1). בכתבה נאמר, לאחר הסבר הרקע המשפטי וסקירה על פעולות היוזמים ומגעיהם, "שהשוטרים יתבקשו לשלוח מכתבים, שבהם יביעו תמיכה בהקמת האיגוד המקצועי והסכמה להיות חברים בו, וכן ירימו תרומה כספית למימון פעילות האיגוד". המודעות פורסמו בעיתונות היומית והן מומנו באמצעות אשראי ומימון עצמי של היוזמים.

המודעות קבעו, שלשוטרי ישראל יש זכות מלאה להתאגד באיגוד מקצועי, ולכן הם התבקשו להביע את תמיכתם בהקמת האיגוד ואת הסכמתם להיות חברים בו. כמו כן, התבקשו השוטרים לצרף תרומה כספית, שתאפשר לוועד הפעולה להמשיך בפעולות ההתאגדות (ידיעות אחרונות, 16.11.78, עמ' 37).

במקביל לפרסום המודעות בעיתונות, החלו היוזמים ועוזריהם להפיץ למרחבי המשטרה השונים טפסי הצטרפות לאיגוד, והחלו לארגן אסיפות ופגישות הסברה למתן מידע על פעולותיהם, על מהות ההתאגדות ועל מטרותיה.

ביום 12.11.78 בשעה 17:30 נקראו שלושת היוזמים, באופן מפתיע ובהול, ללשכתו של ניצב טיומקין. הוא הודיע להם, שהוא פוקד עליהם "שלא לעסוק בכל תעמולה שהיא בנושא הקמתו של איגוד שוטרים ארצי". בהמשך הפקודה פורטו באופן ספציפי האיסורים הכלולים ב"תעמולה":

  • איסור על היוזמים להסביר לחבריהם השוטרים את דבר זכותם להתאגד.
  • איסור להחתים את חבריהם על טופסי הצטרפות לאיגוד ולקבל מהם תרומה כספית לצורך הקמתו.
  • איסור להיפגש עם אנשי ההסתדרות בעניין האיגוד ולשוחח עמם על כך.

בעקבות קריאתו הבהולה למפקד המחוז, התקשרה אשתו של רב-סמל רשף לכלי התקשורת והטלוויזיה. עורך "עלי כותרת" החליט להקדים את ריאיונו עם שלושת היוזמים עוד לאותו יום, ה - 12.11.78. ואכן, באותו ערב הופיעו השלושה בתכנית, בהנחייתו של דן מרגלית. היוזמים עמדו בראשי פרקים על הנקודות הבאות:

  • מדוע יש צורך באיגוד שוטרים.
  • מדוע האיגוד הוא דבר חיובי למשטרה.
  • מהן מטרות האיגוד.
  • סקירה קצרה על איגודי שוטרים בעולם.

למחרת, 13.11.78, פתחה המשטרה בהליכים משפטיים נגד השלושה, אשר לדעתם "אינם עומדים בשום קריטריון משפטי של דיון הוגן וכל כולם לא נועדו כי אם להבאיש את ריחם בעיני חבריהם, ולשים קץ לפעילותם, אשר הייתה לצנינים בעיני פיקוד המשטרה" (בג”ץ 789/78, עמוד 12). באותו היום נודע ליוזמים במפתיע על הליך משמעותי, העומד להתנהל נגדם בפניו של מפקד מחוז תל-אביב. הדבר נודע להם רק כשעה ומחצה לפני ההליך עצמו. כמו כן, סירבו להביא לידיעתם את גליון השפיטה לפני פתיחת ההליך המשפטי. גליון השפיטה הובא לעיונם רק לאחר פתיחת המשפט, כך שלא איפשר להם להכין את משפטם כיאות.

בפתח המשפט נסתבר להם, שהעמדתם לדין נעשתה עקב השתתפותם בתכנית הטלוויזיה "עלי כותרת". בגליון השפיטה פורטו, למעשה, שתי עבירות משמעת: אי מילוי הוראתו של מפקד מחוז תל-אביב, שאסר עליהם להתראיין בכלי התקשורת ללא היתר  מוקדם ממנו והתראיינות בכלי התקשורת ללא היתר הרשות המוסמכת - המפקח הכללי.

כתב האישום נערך על-ידי מפקד המחוז עצמו, אשר היה גם השופט היחיד של השלושה. תביעתם לפסול אותו, כמי שאינו מסוגל לקיים הליך משפטי הוגן, נדחתה על-ידו על הסף. בנוסף לכך, השתתפה לצידו של מפקד המחוז בהליך המשפטי עוזרת היועצת המשפטית למשטרה דאז, עו"ד חנה אורנשטיין, אשר נטלה חלק פעיל במהלך הדיון, ושימשה למעשה תובעת. כמו כן, תוך כדי הדיון, קיים ניצב טיומקין קשר טלפוני תכוף עם היועצת המשפטית של המשטרה - תת-ניצב חנה הירש, דבר המעורר שאלה לגבי תקינות סדר הדין של ההליך המשפטי. במהלך המשפט לא הותר לנאשמים להשמיע עדי הגנה מטעמם. תוך כדי המשפט, הפסיק השופט (מפקד המחוז) את הדיון, והודיע להם "רק רגע לפני שאני אשכח, אני אוסר עליך שוב להתראיין בכלי התקשורת" (בג"ץ 789/78, עמוד 16). בתום הדיון הודיע מפקד המחוז לנאשמים, כי מצא אותם חייבי בדין, והטיל עליהם עונש כספי ונזיפה. זאת, בלי לנמק את הסיבות להכרעת הדין. לדבריו אז - הוא יעביר לידי היועצת המשפטית של המשטרה את התיק, כדי שתנמק את הכרעת הדין. כשהתבקשה עוזרת היועצת המשפטית למשטרה (על-ידי כותב המחקר) להגיב על האשמות אלו טענה:

  • גליון השפיטה ניתן לשלושה כרבע שעה לפני משפטם.
  • כתב האישום נערך בלשכה המשפטית במטה הארצי ולא על-ידי מפקד מחוז תל-אביב.
  • לא היה לה שום חלק בשיקול הדעת של השופט, והשתתפותה בדיון המשפטי הצטמצמה להבהרת המצב המשפטי.
  • מפקח אופק נידון לנזיפה ולקנס כספי של 75 ל"י ואילו רבי-הסמלים רשף ושמולביץ נידונו לנזיפה וקנס כספי של חמישה ימי שכר.
  • המשפטים נערכו זה לאחר זה. הראשון שנשפט היה מפקח אופק. רב-סמל רשף נשפט אחריו. שניהם התראיינו לאחר משפטם לרדיו. שלישי נשפט רב-סמל שמולביץ, אך מפאת השעה המאוחרת הוא לא התראיין לאחר המשפט.

לאחר המשפט, נוכח הפיקוד המשטרתי שיוזמי הוועד לא נרתעו, והינם נחושים בדעתם להמשיך במאבקם להקמת ארגון שוטרים. בכתבתם של ברוך מאירי ואבי רז "אהיה המרטין לותר קינג של המשטרה" (מאירי ורז, 1978, עמוד 16) מצוטטים שלושת היוזמים: "המשפטים המשמעתיים לא ירתיעו אותנו; אנו נאבקים על חופש ההתאגדות בישראל ועל הזכות לדעת". בעקבות כך ננקטו כנגד השלושה שורה של פעולות תגובה:

  • הושם פיקוח חמור על תנועתם במהלך עבודתם היומיומית.
  • שיחות טלפון שנתקבלו עבורם במקום עבודתם נותקו.
  • בקשה לחופשה שהגיש חיים שמולביץ נדחתה ללא נימוקים.
  • טפסי החתמה שהופצו בין השוטרים הוחזרו כלעומת שנשלחו.
  • נתקבלו עדויות שטופסי הצטרפות, שחולקו בין השוטרים במקומות שונים בארץ, נקרעו בידי מפקדיהם.
  • פורסמו במחוזות השונים הוראות הקבע, האוסרות על הרמת תרומה לצורך הקמתו של האיגוד.
  • נאסרו פגישות בשעות פנאי במועדוני שוטרים לשם הסברת מטרות האיגוד.

ב - 14.11.78 לאחר "משפט טיומקין", ביקר פנחס נוסבאום בביתו של מפקח אופק, והאחרון סיפר לו, שלמחרת הוא ורב-סמל יואל רשף יועמדו לדין משמעתי בפני ניצב קרתי, נשיא בית-הדין המשמעתי של משטרת-ישראל במטה הארצי בירושלים. פיקוד המשטרה החליט להעמיד את השניים לפני דן יחיד, על מנת לזרז את התהליך, שכן העמדה בפני בית-דין, מחייבת מסירת כתב האישום לפחות 10 ימים לפני הדיון המשפטי (פקודת המשטרה סעיף 21 סעיף קטן ב'), בעוד שצמרת המשטרה הייתה מעונינת בתגובה מיידית.

מפקח נוסבאום הצטרף לצוות, והוחלט "לעשות רעש". ב - 15.11 התנהל ההליך המשפטי בפני ניצב קרתי. מפקח אופק הואשם במתן ריאיון לתכנית רדיו ללא קבלת אישורו של המפכ"ל ובניגוד לפקודתו של מפקד מחוז תל-אביב, שאסר עליו להעניק ריאיונות לכלי התקשורת ללא הרשאה מפורשת ממנו. רב-סמל רשף הואשם אף הוא באותן העבירות.

לכתבים שחיכו להם במטה הארצי בירושלים אמרו השלושה: "אנו נלך עד הסוף. גם אם יוחלט להוריד אותנו בדרגה ואפילו לפטרנו ממשטרת-ישראל. לנו, כבודדים, אין מה להפסיד. לפנינו עומדת מטרה אחת - להיטיב עם כלל שוטרי ישראל" (מאירי, 16.11.78, עמוד 12).

באותו יום התקשר בטלפון מפקח נוסבאום לצבי רימון, האחראי על ה"טלפון האדום" של גלי צה"ל, וביקש למסור הצהרת סולידריות עם מאבקם של השוטרים להקמת איגוד ולמניעת פגיעה בחופש הביטוי. הוא ידע, שפרופ' ברק פסק, שאין מניעה חוקית להקמת האיגוד, וכן שאין לדעתו הוראה בפקודות הקבע של המשטרה האוסרת לדבר על איגוד מקצועי, שאיננו עניין מענייני המשטרה, ולכן אינו נכלל בנושאים, שהדיבור עליהם אסור. בעקבות פרסום זה התקשרו עיתונאים נוספים אל מפקח נוסבאום, והוא מסר גם להם הודעות תמיכה במאבק השוטרים. למחרת הופיעו דבריו בעיתונות: "לדעתי, צורת התגובה כלפי הקצין אופק וחבריו מצד משטרת-ישראל, אינה לכבודה של משטרת-ישראל ופוגעת קשות ביוקרתה. אני מזועזע מהפגיעה המשטרתית בעקרון חופש הביטוי בנושא זה, שאיננו עניין משטרתי רגיל, להבדיל משורת ענייני עבודה שוטפים, שבהם אני מכיר בהגבלת חופש ההתבטאות, והטעון אישור גורמים בכירים" (אלקן ומאירי, 1978, עמוד 15). עוד באותו היום נמסר לו שמפקד מרחב רמלה מבקש שישתוק. מפקח נוסבאום לא הגיב, אך סיפר על קריאה זו לסופר מעריב, תוך שהוא מוסיף: "אנשי משטרה בדרגים בכירים סבורים, שעברתי עבירה משמעתית, ועלי לבלום את פי. הצטוויתי לא למסור יותר ריאיונות בנושא זה, ולא לארגן עצומות וחתימות בתוככי המשטרה" (אלקן ומאירי, 1978, עמוד 15). ביום 17.11.78 נפתחה חקירה כנגד מפקח נוסבאום בגין הריאיון שנתן לתקשורת. סגן מפקד המרחב דאז, סגן-ניצב שמעון סביר, חקר אותו, ויעץ לו לא להתראיין יותר לכלי התקשורת בנושא התארגנות השוטרים להקמת איגוד מקצועי, כל עוד לא הוכרע במשטרה, אלו אמצעים ינקטו נגדו בגין הריאיונות שכבר ערך. סיפור החקירה פורסם בעיתונות (אלקן, 1978, עמוד 5).

ב - 19.1.79 הרשיע ניצב קרתי את אופק ואת רשף. בהכרעת דינם הדגיש השופט, כי אין הוא מתכוון "…לבדוק או לקבוע ממצאים לגבי זכותם של השוטרים להתאגד באיגוד מקצועי". הוא קבע, "…כי האיסורים וההגבלות שהוטלו על כלל השוטרים על-פי פקודת הקבע, וכן האיסור שהטיל מפקד המחוז, בהוראה שנתן לנאשם, אין בהם משום קביעת גורלן של פעולות ההתאגדות, והראיה, שיוזמי הקמת הוועד פעלו וממשיכים לפעול גם עתה למימוש תכניתם" ("פרוטוקול ההליך המשפטי מיום 15-19.11.78 בהכרעת הדין", עמ' 6-7).

הנאשמים הורשעו בשתי האשמות שיוחסו להם. גזרי-הדין של מפקח אופק ורס"ל רשף ניתנו ביום 19.11.78. הוחלט בהם על הורדתם בארבע דרגות: מפקח אופק הורד לדרגת סמל ראשון ורב-סמל יואל רשף הורד לדרגת שוטר רגיל.

בעקבות גזר-הדין אמר יואל רשף: "ההחלטה להורידנו בדרגה כואבת לנו, אך אנו יודעים, שהרעיון שלנו הוא בעל חשיבות ראשונה במעלה. לכן נמשיך במאבק. קיווינו, שלא יהיה משפט דריפוס במהדורה ישראלית, אך לצערנו התבדנו, נגרם לנו עוול. לא פעלנו בניגוד לפקודה חוקית. נמשיך לטעון, שיש לנו זכות להתאגד" (מאירי, 20.11.78, עמוד 16).

בעקבות משפט קרתי, הוגברה הפעילות הארגונית של הוועד בקרב השוטרים. פעילות זו באה לידי ביטוי בהחתמות, באסיפות הסברה וכן בפעילות ציבורית למניעת חקיקה. בעקבות פגישות ההסברה ושיחות עם שוטרים במקומות שונים בארץ, הוקמו סניפים לוועד ברחבי הארץ. הסניפים הוקמו על-ידי שוטרים מקומיים. במקביל, חודשה ההתארגנות של נשות השוטרים (ששותקה בינואר 1977) ונערכו מספר הפגנות שלהן ברחבי הארץ. כמו כן, החלו אלפי גמלאים של משטרת-ישראל להתארגן גם הם למאבק.

במקביל, התקבל סיכום עקרוני בין משרד האוצר למשרד הפנים להשוואת שכר השוטרים מדרגת מפקח ומטה לשכר המשרתים בקבע בדרגות מקבילות. ההשוואה אמורה הייתה לחול רטרואקטיבית מחודש נובמבר. לטענת יוזמי הוועד, הפעילות לקראת הקמת האיגוד הביאה לזירוז הסכם עקרוני זה. לטענת המשטרה הפעילות להקמת האיגוד כמעט שטרפדה הסכם זה.

ב - 30.11.78 קיבל מפקח נוסבאום "תזכיר פנימי" ממפקד מרחב מרכז, כאשר נספח אליו גליון אישום. נאמר לו שעליו להתייצב ביום 4.12.78 למשפט בפני מפקד מחוז הדרום דאז, ניצב אריה איבצן. מפקח נוסבאום הואשם בריאיון בתכנית רדיו ללא אישור כנדרש וכן בריאיון עיתונאי ללא קבלת אישור מפורש ובניגוד להוראה מפורשת שניתנה לו בעל-פה על-ידי מפקד משטרת פתח-תקוה. המשפט באותו היום נדחה, ומפקח נוסבאום התראיין ליומן החדשות. מפקח נוסבאום הורשע בדין על-ידי מפקד המחוז. מפקד המרחב נתן עדות אופי טובה. המפקח נידון לקנס מקסימאלי של 75 ל"י ולנזיפה. עונש זה תואם לעונש שהוטל על מפקח אופק, בתום ההליך המשפטי שהתקיים בפני ניצב טיומקין.

ב - 12.12.78 נתפרסמה פקודת קבע חדשה שמספרה 06.02.28 מטעם המפכ"ל, האוסרת התאגדות שוטרים, חברות בו וכל פעילות להקמתו. פקודה זו הוצאה בעקבות זניחת יוזמת פיקוד המשטרה לשכנע את הכנסת לחוקק חוק, שיאסור התאגדות שוטרים ובקשה לצו ביניים, שהוגשה ב- 20.12 לבית המשפט הגבוה לצדק, ובו הוא מתבקש לתת צו, המורה לפיקוד המשטרה להימנע מלאסור על היוזמים להיפגש עם השוטרים או לשוחח עמם בנושא הקמת איגוד שוטרים מחוץ לשעות העבודה ומחוץ לתחנת המשטרה (פרוטוקול הדיון המשפטי מיום 19.11.1978, גזר הדין, עמוד 16).

לעומת האיסור האישי על היוזמים לשוחח עם שוטרים, קיים פיקוד המשטרה אסיפות הסברה יזומות בקרב השוטרים. באסיפות אלו הוברר לשוטרים, שכל שוטר שיצטרף לאיגוד צפוי לפיטוריו מהמשטרה. באסיפות אלו נשללה זכות ההתבטאות מהשוטרים ואף הזכות לשאול שאלות. הפקודה החדשה של המשטרה חיסלה, למעשה, כל פעילות "מעל השטח". פעילי השוטרים ירדו למחתרת. השיחות עם השוטרים המשיכו להתנהל בבתים פרטיים ולא בפומבי. הפעילות הארגונית של היוזמים הוחלשה, למעשה, אולם לא נפסקה.

עם קבלת משכורת חודש דצמבר 1978 התברר לאופק, לרשף ולשמולביץ (שלא הורד בדרגה), כי ניכו ממשכורתם סכומים שונים עקב הקנסות והשינויים בדרגה. בעקבות הורדות אלו, פנו שלושת השוטרים, כל אחד באופן אישי, במכתב אל מפכ"ל המשטרה, לגבי הקנס שהוטל עליהם בגין הדיון המשמעתי שנערך בלשכתו של ניצב טיומקין ביום 13.11.78. השלושה טענו, כי אין כל בסיס חוקי לגביית קנס זה. לטענתם, "דיון" זה בטל מלכתחילה, בהיותו נגוע בפגיעה בכללי הצדק הטבעי, המשמשים ערובה לניהולו של הליך שיפוטי הוגן. עוד טענו, שבשלבי הדיון ובמתן הכרעת הדין, הסיר ניצב טיומקין את הכושר לפסוק את הדין, ולפי פסיקת בית-המשפט העליון, הפסק הנגוע בפגמים כאלה הוא בטל מלכתחילה, וכאילו לא נערך כלל. אי לכך, בטלות גם תוצאות הפסק ואין כל בסיס חוקי לגביית הקנס.

ב - 16.1.79 הועמד מפקח נוסבאום לדין בפני ניצב קרתי, כדן יחיד במטה הארצי בירושלים. נאמר לו, שדובר המחוז הדרומי הקליט את הריאיון שנתן בגמר משפטו הקודם לרדיו. מפקח נוסבאום הואשם בריאיון לתכנית רדיו ללא אישורו המוקדם של מפכ"ל המשטרה ובניגוד להוראתו המפורשת של מפקד מרחב מרכז. מפקח נוסבאום כפר באישום ובעובדות. בעקבות כך הושמע לו סליל הקלטה. לאחר מכן נשאל הנאשם, אם יש לו משהו להוסיף. הוא טען, שברצונו לחקור את הסליל. לאחר ש"הסליל לא ענה לו", צוטטה על-ידי הנאשם ההלכה של בית-המשפט העליון, האומרת, שאם חקירה נגדית נמנעת מבעל דין שלא באשמתו, הרי העדות הראשית פסולה, ומאחר שהוא לא גרם לכך שהסליל לא יענה לו, אזי הסליל בטל ומבוטל. פרט לזה, מאחר שלא נטען והוכח, שהאיש ששמעו אותו בסליל זה הוא הנאשם, ומאחר שלא העיד העיתונאי שריאיין אותו שלא שונה הסליל ולא "בושל", לא רואה הנאשם מקום להשיב לאשמה, ויש לזכותו מיד. השופט קרתי טען, שזה לא בית-משפט הכפוף לדיני ראיות, ונתן הכרעת דין, שמאחר שמה שהושמע בסליל נבע מהנאשם, אזי הוא אשם. השופט שאל את מפקח נוסבאום האם הוא מעוניין לטעון לעונש, והאחרון השיב בשלילה.

בנמקו את גזר הדין אמר ניצב קרתי, שלא היה מהסס לפטר את הנאשם מהמשטרה, אלמלא שכחה הסערה שקמה בציבור ובמשטרה. אבל, מכל מקום, הנאשם אינו ראוי לשאת באצטלה של קצין. כתוצאה מכך הורד מפקח נוסבאום, מיידית,  לדרגת סמל ראשון. הנאשם ביקש ממפקד המרחב להישאר בתחנת פתח-תקווה בתפקיד חוקר, וסירב לחזור ולשרת כתובע, אולם הוחלט על-ידי מפקד המחוז ומפקד המרחב שהוא יועבר מהתחנה בפתח-תקוה למרחב רמלה.

לאחר שבית-המשפט העליון החליט שקופחה זכות הטיעון של רשף בפני הרשות המענישה, והורה על החזרת המצב החוקי למצב שהיה קיים מיד לאחר סיום הדיון בפני ניצב קרתי (כלומר, למעשה, בוטלה הורדתו בדרגה אם כי לא בוטלה ההמלצה להורידו בדרגה), חויב המפכ"ל, שהוא הסמכות המענישה על-פי הפה"ק של המשטרה, לקבל את רשף לריאיון, על-מנת לשמוע את טיעוניו לעניין המלצתו של קרתי (עונש של הורדה בדרגה). רשף נפגש עם המפכ"ל ב - 7.3.79. בהחלטה מציין המפכ"ל, שלאחר ששמע את טענותיו ואת השגותיו של רב-סמל רשף, הן לגבי ההליך המשפטי שהתקיים נגדו והן לגבי העונש, החליט לאשר את המלצת ניצב קרתי להורידו לדרגת שוטר. עם זאת, החליט המפכ"ל, לסייג עונש זה, והורה, שההורדה בדרגה תהיה בתוקפה לשנה אחת בלבד החל מיום ההחלטה.

פסיקת בג”ץ בסוף חודש אפריל 1979 הביאה להאצת תהליכי ההתארגנות. איגוד השוטרים נחל הצלחה, ומספר רב של חברים הצטרפו אליו. לאחר החלטת בית-המשפט העליון בעתירה העיקרית, שקבעה, שאין מניעה חוקית להתאגדות שוטרים, וכי המפכ"ל חרג מסמכותו בהוציאו פקודת קבע, שאסרה התאגדות כזו, ביקש השוטר רשף להיפגש עם המפכ"ל. יום לאחר מכן, ב - 1.5.79, הוציאה מחלקת ההדרכה של המטה הארצי בשיתוף לשכת היועצת המשפטית "דף לשוטר", אשר הופץ לכל תחנות המשטרה בארץ. דף זה, אשר הכיל פירוש מגמתי של פסק הדין של בית-המשפט העליון, עורר תסיסה רבה בקרב השוטרים בכל רחבי המדינה. בסיכומו, מרמז פיקוד המשטרה על כיוון פעילותו העתידי: לאור תמיכת השופטים בשיקול דעתו של המפכ"ל, שאין מקום לאיגוד מקצועי במשטרה, תפעל המשטרה לקבוע בחוק את האיסור על התארגנות השוטרים בוועד העובדים.

באותו יום, נודע ליוזמים באמצעות כלי התקשורת, כי נפתחה חקירה בעניין הריאיונות שהעניקו לכלי התקשורת לאחר מתן הבג"ץ. מפקדם של שלושת השוטרים הודיע להם, כי עליהם להתייצב לחקירה בפני קצין בודק ב - 11.5.79, בקשר לריאיונות לכלי התקשורת לאחר הבג"ץ. הודעה זו עוררה התמרמרות גדולה, כאשר גם אחרי הפסיקה של בית-המשפט העליון, ניסה פיקוד המשטרה לנקוט צעדים ארגוניים כנגד ועד הפעולה להקמת איגוד השוטרים. נראה, שבעקבות החלטת הביניים של בית-הדין לעבודה, חל שינוי עמדות בקרב הפיקוד המשטרתי, אשר התבטא בהסכמת המפכ"ל, שאיגוד השוטרים יפנה אליו כאיגוד, פנייה ישירה ולא פניה אישית של כל אחד מהיוזמים בנתיבי הפיקוד. בעקבות כך פנה ב - 16.5.79 "איגוד שוטרי משטרת-ישראל" במכתב רשמי אל מפכ"ל המשטרה דאז, רב-ניצב חיים תבורי, בבקשה לקבוע עמו פגישה בנושא איגוד שוטרי משטרת-ישראל.

לאחר הבג"ץ התחדשה הפעילות האירגונית של איגוד השוטרים, שכאמור הוחלשה ביותר בסוף דצמבר 1978, עקב פה"ק של המשטרה שאסרה התאגדות והבג”ץ שהיה תלוי ועומד. היוזמים והפעילים החלו במערכת של הסברה במרחבי המשטרה והמשיכו בפעולות לצירוף שוטרים לשורות האיגוד ולגביית מיסי החבר מחברים חדשים ומחברים ותיקים.

ב - 20.5.79 נערך הכינוס הראשון של איגוד השוטרים לאחר הבג"ץ, לשוטרי מחוז תל-אביב. מספרם הזעום של המשתתפים (כ - 50 מתוך כ- 2,500) עורר אכזבה בקרב היוזמים, ובעקבות כך הודיע רב-סמל דוד אופק על התפטרותו מהנהלת האיגוד. מחאות משתתפי הכנס אילצו את היוזמים להמשיך ולקיימו ולא לחדול מפעילות ארגונית. נשמעה הטענה, שהמספר הזעום של השוטרים נבע מהסברה לקויה ומחוסר ידע של שוטרים רבים על קיומו של הכנס. כמו כן התברר, שעדיין חוששים שוטרים רבים מלהשתתף באירועים שמארגן האיגוד. בסיכום הכנס הוקם ועד פעולה שמנה שמונה-עשר שוטרים, שהתחייב להעמיק את ההסברה בנושא האיגוד בקרב השוטרים, ולגייס את אלה שעדיין לא התגייסו לשורות האיגוד. בשבוע שלאחר הכנס הצטרפו כ - 1,000 שוטרים.

במסגרת הפעילות הארגונית, הוצאה ב - 22.5.79 איגרת מספר 1, שהינה הפרסום הרשמי הראשון של האיגוד. מטרתה של איגרת זו הייתה לתת לשוטר ידע בסיסי על האיגוד ועל מטרותיו. בנוסף לאיגרות ההסברה, התקיימו בתקופה זו כנסים, שנחלו הצלחה מבחינת מספר המשתתפים והתלהבותם ועודדו את היוזמים להמשיך בפעילות הארגונית. בעקבות פעילות זו נחל האיגוד הצלחה נוספת. לראשונה הצטרפו אליו קציני משטרה לא רק כחברים אלא כפעילים ממש. הצטרפות הקצינים ביטאה חדירה גם לקבוצות העילית של המשטרה.

"כנס ההזדהות וההסברה הארצי" נערך ב - 21.6.79 בתל-אביב. בנוסף לשוטרים השתתפו גם מספר חברי כנסת (עקיבא נוף ורוני מילוא), וחברי-כנסת אחרים שלחו ברכות (יוסי שריד, מיכה חריש, אסף יגורי, חיים קופמן ודוד גלס).

בעקבות החלטת הממשלה מ - 24.6.79 על יוזמת חקיקה, שתמנע הקמת איגוד מקצועי במשטרה, החל המאבק האחרון על עצם קיומו של האיגוד. הנהלת האיגוד התכנסה, והחליטה שהשוטרים יפגינו ביום, שבו תדון הכנסת בחקיקה נגד ההתארגנות. באותה החלטה קראה הנהלת האיגוד לשר הפנים ולמפכ"ל המשטרה "בקריאה של הרגע האחרון", לשבת עמם ולהגיע להסכם שיהיה מקובל גם על השוטרים.

ב - 27.6.79 התקיימה פגישה של פעילי האיגוד מכל הארץ. בפגישה זו הוחלט על מספר דרכי מאבק ביוזמת החקיקה של הממשלה:

  • יציאה להפגנה בכנסת.
  • "לובינג" בכנסת כנגד יוזמת החקיקה.
  • הגברת הפעילות הארגונית וההסברתית בקרב השוטרים.
  • פעילות ציבורית והסברתית בקרב אזרחי המדינה.

ב - 1.7.79 פורסמה "אגרת החירום" לשוטרים. האיגרת הדגישה, כי ההפגנה היא הצעד האחרון לאחר שמוצו כל הדרכים האחרות ללא הועיל. כמו כן צויין, כי ההפגנה הינה חוקית ותעשה לאחר קבלת רשיון כנדרש.

ב - 16.7.79 הובאה לקריאה ראשונה בכנסת הצעת החוק האוסרת התאגדות שוטרים. הצעה זו הועברה לוועדת הפנים יומיים לאחר מכן.

ב - 22.7.79, לאחר פגישה עקרה עם שר הפנים, הגישו יוזמי האיגוד לקצין הכנסת בקשה לקיים הפגנה מול הכנסת, בעת שהצעת החוק האוסרת התאגדות שוטרים תובא לקריאה שנייה ושלישית. הבקשה הוגשה רשמית על-ידי איגוד השוטרים, וכללה רשות להפגין ורשות לשבות רעב. ב - 25.7.79 נערך כנס פעילים מכל הארץ, ובו הוחלט סופית על שביתת רעב החל מיום 29.7.79 ועל יציאה להפגנה מול הכנסת ב - 31.7.79, בשעה שהצעת החוק לקריאה שניה ושלישית הייתה אמורה לעלות בכנסת. בכנס זה עלו על פני השטח חילוקי הדעות בין שני המנהיגים הדומיננטיים של האיגוד, רשף ואופק, שהביאו מאוחר יותר לפילוג. למחרת הכנס פורסמה "הודעת חירום לשוטר", שקראה לשוטרים לצאת להפגנת כוח ומחאה ברחבת הכנסת בירושלים ב - 31 לחודש יולי. בנוסף נקראו נשות השוטרים ובני משפחותיהם להצטרף להפגנה.

ב - 29.7.79 יצאו שוטרים לשביתת רעב מול משכן הכנסת. השוטרים שבתו רעב על חשבון ימי החופשה השנתית שלהם. בעקבות ההפגנה שתוכננה, הוקדמה ההצבעה ל -  30.7.79. לאחר שהחוק התקבל, התברר, שבעוד שהצעת החוק הסמיכה את שר הפנים להתקין תקנות, אשר יוציאו את האיגוד אל מחוץ לחוק, הרי שבחוק שהתקבל אין צורך בתקנות, והחוק אוסר למעשה על השוטר להיות חבר באיגוד השוטרים. בעקבות כך עמדו בפני יוזמי האיגוד שתי אלטרנטיבות:

  • קיום ההפגנה תוך סיכום שזה יהיה האקט האחרון של האיגוד.
  • לנסות ולהשיג דברים תחת האיום של ההפגנה.

לבסוף, הוחלט לנסות ולהשיג משהו תוך ניצול איום ההפגנה. דב בן מאיר התקשר לשר הפנים ולח"כ שלמה הלל, יו"ר ועדת המשנה של הכנסת לעניני משטרה, והעלה על הכתב את ההצעה שגיבש עמם. בהצעה זו הועלו חמש נקודות עיקריות:

  • ההבדלים בשכר ובתנאים הנלווים בין השוטרים לאנשי צבא הקבע יתוקנו עד סוף השנה התקציבית.
  • במסגרת משרד הפנים יופעל קצין קבילות לשוטרים ולבני-משפחותיהם.
  • תובטח זכות הערעור בבתי-הדין המשמעתיים של המשטרה.
  • המועצה הציבורית המייעצת תוקם על יסוד הצעותיה של ההסתדרות (הבטחת ח"כ הלל). לעומתו, ניסוח השר היה זהיר יותר: בעת הקמת המועצה הציבורית יתחשבו במכתבה ובהצעתה של ההסתדרות.
  • תיערך "סולחה" עם פעילי האיגוד כולל החזרת דרגותיהם, ותהיה אווירה של הידברות.

בעקבות הפגישה והפעילויות השונות, נערך משאל קצר בקרב שובתי הרעב, והם הסכימו לבטל את ההפגנה, בתנאי שיקבלו מכתב מהשר או מהמפכ"ל שלא ינקטו פעולות נגדם.

באירוע זה נוצר, בפעם הראשונה, פירוד באיגוד: רשף ושמולביץ החליטו, בעקבות הסיכום עם שר הפנים, לבטל את ההפגנה, ואילו אופק נסוג מהסכמתו לבטל את הפגנת השוטרים. כתוצאה מכך הודיעו בתל-אביב על ביטול ההפגנה וההסעות, ואילו בירושלים התפרסמו הודעות הקוראות לשוטרים לעלות להפגנה. בסופו של דבר התקיימה הפגנה של למעלה מאלף שוטרים ובני- משפחותיהם. לפני ביטול ההפגנה, ציפו לכ - 5,000 משתתפים. במהלך תנועתם של השוטרים נגרמו שיבושי תנועה בצמתים וברחובות, שבהם הם צעדו. ההפגנה ארכה כארבע שעות.

הפגנת השוטרים זעזעה קשות את צמרת המשטרה ומשרד הפנים. שר הפנים וקצינים בכירים בפיקוד המשטרה דרשו לפעול ביד קשה נגד המשתתפים בהפגנה ואף לפטרם לאלתר מהמשטרה. בעקבות ההפגנה פוטרו ארבעה קציני משטרה מהמטה הארצי, שהיו חברי האיגוד. החשש בפיקוד המשטרה, שפיטורים במרחבים יגבירו את המרירות, ויגרמו להתפרצות נוספת של השוטרים, מנעו פיטורים נוספים. חברי האיגוד הדגישו, כי מעשה זה עמד בניגוד להבטחתו המפורשת של שר הפנים, שלא יהיו פעולות תגמול כנגד פעילי האיגוד.

ב - 2.8.79 החליט דוד אופק, שפרש כאמור מהאיגוד, לקיים כנס חברתי של שוטרים בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, בהרכב של ועד פעולה חדש. במקביל, במשך כל אותו שבוע, ניהלו רשף ושמולביץ שיחות טלפוניות עם שר הפנים, כדי שהאחרון יממש את הבטחתו להם. בסוף אותו שבוע פורסם ברדיו ובטלוויזיה על התחמקות השר מקיום הבטחותיו ועל הצטרפות רשף ושמולביץ לקריאה לשוטרים להשבית את העבודה ביום ראשון ולהגיע לכנס בכיכר מלכי ישראל. ביום ראשון, 5.8.79 התקיים הכנס, אך לאור מיעוט המשתתפים הוא היה כישלון. מיעוט המשתתפים נבע מהעובדה, שבאותו יום הוכרז מצב חירום עקב ביקור נשיא מצרים בבאר-שבע וביקור נציגי המשלחת המצרית לאוטונומיה.

לאחר השביתה נוהל מאבק להחזרת ארבעת הקצינים שפוטרו לעבודה. בסופו של דבר הוחזרו הקצינים המפוטרים לעבודה ב - 18.9.79.

החודשים הבאים היו תקופה של שקט, כאשר משרד הפנים עומד מפעם לפעם בביקורת על אי הקמת המועצה הציבורית. במשך כל התקופה היה חיים שמולביץ מועמד לנציג השוטרים בוועדה הציבורית ואילו רשף היה מועמד כנציג ההסתדרות בוועדה זו.

ב - 2.2.80 קיבל שמולביץ הודעה ממנהל לשכת השר, שהוא נבחר כנציג השוטרים למועצה הציבורית שתוקם בקרוב. המפכ"ל הבהיר לשמולביץ שהוא שולל את חברותו במועצה זו, מכיוון שהוא יזוהה עם איגוד השוטרים. בפגישה זו, בין המפכ"ל לשמולביץ, לא היו כל סיכומים.

בנקודה זו נחתמה הפעילות הפנים משטרתית. מאז הפגישה בין המפכ"ל לשמולביץ' לא היו מגעים כלשהם בין יוזמי האיגוד לפיקוד המשטרה.

דיון

ניסיון ההתאגדות במהלך 1979-1978 נשכח מהזיכרון ההיסטורי של הציבור (בהיסטוריה המשטרתית הרשמית הוקצו לו שלושה עמודים, תחת הכותרת: "מאבק נשות השוטרים", ראה: הוד, 1999, עמ' 59-57)[2]. אולם, לא נכון יהיה להקל ראש בעוצמת הזעזוע, שגרמה אותה פרשה בתוך המשטרה. המהירות והיעילות שבה טופל המשבר בדרג הפוליטי ובדרג המחוקק, נותנים אינדיקציה טובה כיצד נתפסה התארגנות זו גם על-ידם.

הדיון, המרתק כשלעצמו, אודות היתרונות והחסרונות הגלומים בקיומו של ועד שוטרים, אינו מעניינו של מאמר זה. כך או כך, עוצמתו של האירוע מחייבת לימוד מעמיק של אירוע זה והשלכותיו האפשריות על המציאות הנוכחית בישראל. ואמנם, אירוע זה מהווה עבורנו Case Study, לבחינת הלקחים הרלוונטיים מאותו מקרה לימינו אלה: לימוד העיתוי והסיבות לאירועים, הצבעה על אותם מגזרים פוטנציאליים במשטרה, שהובילו בעבר התארגנות כזו ועשויים להובילה בעתיד - כל אלה יכולים להוביל אותנו להערכה, האם ניסיון התארגנות מחודש של התארגנות שוטרים הוא אפשרי בישראל.

ככלל, נכון יהיה לטעון, כי התאגדות שוטרים, ואפילו ניסיון התארגנות, כמו זה המתואר במאמר זה, מביאים תמיד לקידום במעמדם המקצועי והכלכלי של השוטרים (יחזקאלי, 2000). יחזקאלי מציין, כי איגודי השוטרים בארצות- הברית ידעו פריחה והישגים לא מבוטלים בשנות ה - 60, על רקע התעוררות המאבקים על תנאי העבודה בארגונים רבים במשק האמריקאי. גם ניסיון ההתאגדות במשטרת-ישראל, ככל שהיה (ואולי, כיוון שהיה) טראומתי מבחינת הנהגת המדינה ופיקוד המשטרה, השפיע לטובה בטווח הקצר, ובוודאי בטווח הארוך, על משטרת-ישראל בכלל ועל מעמד השוטרים ורווחתם בפרט. לאחר התארגנות זו, עלתה מצוקת השוטרים לתודעה הציבורית. השכר והתנאים הנלווים של השוטרים הושוו לאלה של משרתי הקבע בצה"ל,  הוקמה מועצה ציבורית לרווחת השוטר, מוסד תפקיד נציב קבילות השוטרים, והוקנתה זכות ערעור לשוטרים בדיון משמעתי ובדיון משפטי של בית-הדין של המשטרה.

ניסיון ההתארגנות ב - 1979-1978 בא לעולם כתוצאה משילובם של שני גורמים קריטיים: הבשלת התנאים לגיבוש התארגנות כזו ומציאת פירצה בחוק שתאפשר זאת. הבשלת התנאים לאירוע זה התרחשה הן בתנאים שמחוץ למשטרה, במהלך האירועים שפקדו את המדינה בעשור שלפני נסיון ההתאגדות, והן בתוך המשטרה.

באשר לתנאים החיצוניים, שורשיה של התארגנות השוטרים נעוצים בשבר ובאובדן האמון בשלטון המרכזי, שהביאה מלחמת יום הכיפורים. עד 1973 הייתה החברה הישראלית חברה מגויסת, שחייה בתחושה, כי הביטחון הלאומי מופקד בידיים נאמנות. אולם, כבר בעיצומה של המלחמה "החל מהבהב ניצוץ שהיה עתיד להתלקח ללהבה גדולה" (רובינשטיין, 1982, עמ' 28). האמון העיוור בממסד נסדק. אזרחים, קצינים וחיילים, בסדיר ובמילואים, החלו לתהות בגלוי ובבוטות האם ה"ממסד" ייתן את הדין בעקבות ה"מחדל". משהופסקה האש והצבא, המורכב ברובו מאנשי מילואים, נשאר במחנותיו הארעיים,  ב"אפריקה" וברמת הגולן, התעצמה תחושת חוסר הנחת והיא גברה למימדים, שישראל לא ידעה כמותם. מעל הכול, ריחפה התמרמרות גואה נגד ה"ממסד". גרעיניה של תנועת המחאה נטמנו בקרקע המציאות החדשה. אפשר היה לשמוע דברים גלויים ובוטים נגד ה"פוליטיקאים", המנותקים מהציבור, הממשיכים במשחקי הכוח שלהם גם נוכח "רעידת האדמה" שהתחוללה בישראל. המחאה הספונטנית עלתה וצמחה, כשהיא ניזונה משורשים אשר קדמו למחדל ולמלחמה, וטענותיה כוונו נגד יסודותיה של השיטה הפוליטית ומוחסר נכונותה להיענות למאוויי לבו של צבור נרגן וחסר נחת. הזעם והמהומות התעצמו בחודשים דצמבר 1973 עד פברואר 1974. בתחילת פברואר 1974 התייצב מוטי אשכנזי מול משרד ראש הממשלה בהפגנת יחיד. הצטרפו אליו אלפי אוהדים,  וב - 17 בפברואר התקיימה הפגנת אלפים מול משרדה של ראש-הממשלה דאז, גולדה מאיר, לאות תמיכה בתביעתו של מוטי אשכנזי להתפטרותו של שר הביטחון דאז משה דיין (רובינשטיין, 1982). התהליך הבשיל עם ירידת מפלגת העבודה מהשלטון ב - 1977. לא עוד "פרות קדושות". התמימות, הסולידריות והלכידות החברתית פינו מקומם לעימותים ולמתחים בין מגזרים שונים בחברה. שדמי (2001) טוענת, כי כאשר סמכות המדינה מתערערת, כאשר מעמדן של הקבוצות ההגמוניות נחלש (כתוצאה מערעור היחסים בין המעמדות, בין הגזעים, בין העדות או בין המינים), ואי הסדר הציבורי מתגבר, נוצרים התנאים לרפורמה. כל אלה, בצירוף הנסיבות הייחודיות של השוטרים, היוו קרקע נוחה וטבעית להיווצרות נסיון ההתאגדות של השוטרים.

באשר לתנאים הפנימיים בתוך המשטרה, ראוי לציין במיוחד את "הגיוס הרב שכבתי" באמצע שנות השבעים, שבעקבותיו הגיעו אקדמאים וקציני צה"ל רבים למשטרה, לתפקידי קצונה (נובל, 1999; שדמי, 2000), תוך עקיפת מערכת ההדרכה המשטרתית. סוג חדש זה של שוטרים ידע לשאול שאלות נוקבות, והסוציאליזציה הארגונית לא  פגמה  בתחושת אי הצדק שלו.

זה היה הדלק שהזין את הבערה במשטרה, באותם ימים של 1979-1978.

מדוע נכשלה התאגדות השוטרים? סמובסקי (1981) מציין, כי ההכרה באיגודים המקצועיים של השוטרים במדינות העולם המערבי, התאפשרה, בין היתר, בשל סיווגם של השוטרים, בניגוד לאנשי הצבא, בקטגוריה של עובדי השירות הציבורי ולא בקטגוריה של עובדי ביטחון. לא מפליא, שהחקיקות הליברליות ביותר בנוגע לזכויות השביתה של שוטרים, חוקקו דווקא באותן מדינות, שבהן סוגיית בטחון הפנים כמעט ואינה רלוונטית (שוויץ, בלגיה, דנמרק, שוודיה ופינלנד). המציאות במדינת-ישראל שונה, כמובן, לחלוטין. כבר ב - 1974, הייתה משטרת-ישראל ארגון ביטחוני לכל דבר. הזעזוע הציבורי עקב הפיגוע החבלני במעלות, ועקב הסלמת הפיגועים בשלהי 1974, וכן הצורך לשחרר את צה"ל, שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, לפעילות בגבולות, היו הבסיס להחלטת הממשלה, מאפריל 1974, לפיה תהיה המשטרה אחראית לבטחון הפנים, ובכך תישא גם היא בחלק מן העול הביטחוני (ביטחון פנים - חוברת יסוד, 1981). להחלטה זו גם היה בהמשך ביטוי כספי - השוואת תנאי השכר של השוטרים למשרתי הקבע בצה"ל. מרגע שהפכה משטרת-ישראל לארגון בטחוני, לא היה יותר מקום להתאגדות שוטרים, לא בעיני הדרג המחוקק, לא בעיני הדרג המדיני, לא בעיני פיקוד המשטרה וכפי הנראה גם לא בעיני הציבור.

מי היו המארגנים והמנהיגים של התאגדות השוטרים ומה ניתן ללמוד מכך? מארגני ניסיון ההתאגדות היו קצינים זוטרים ושוטרים צעירים ומשכילים, בני הדור הצעיר במשטרה, שצמחו בעידן של שימוש במדיניות עימות על-מנת להשיג שיפור בתנאי העבודה ובתנאי השכר. קבוצה זו, טבעי שתגלה נכונות רבה יותר לפעול בצורה אקטיבית, על-מנת לתקן את מה שנתפס על ידם כלקוי. בנוסף לכך, כפועל יוצא מהתקופה הקצרה יותר שלהם בשירות במשטרה, הם עברו פחות סוציאליזציה של ציות. לכן, כאשר פרץ סכסוך עבודה, הם גילו נכונות גדולה יותר לנקוט צעדים ארגוניים (סמובסקי, 1981).

התנגדו להתאגדות קבוצת קצינים בדרג הביניים (רב-פקד - סגן-ניצב), שהתנהגו במהלך ניסיון ההתאגדות כגורם מרסן ותמכו במערכת. יחזקאלי (2000) טוען, כי אחת הסיבות העיקריות להיעדר ניסיונות התאגדות של שוטרים בעשרים השנים האחרונות היא היעדר המוטיבציה לכך בקרב הקצונה הבינונית, שלה יש  הרבה מה להפסיד. המסקנה מכל אלה היא, שראוי שהמערכת המשטרתית תשקוד על כך, שלשתי קבוצות אלו - הדרג הזוטר ודרג הביניים - יהיה תמיד הרבה מה להפסיד, כתנאי למניעת נסיון התאגדות נוסף בעתיד.

האם קיימים חסמים אפקטיביים בפני ניסיון התארגנות שוטרים נוסף בישראל? מאז שנות ה - 70' חל שינוי מהותי ביוקרתה של המשטרה ובמעמדה הציבורי. קבלת האחריות על בטחון הפנים, תרמה גם היא מאוד לתדמיתה הציבורית של המשטרה, וזו הגיעה לשיאה בעת מלחמת המפרץ, בתחילת שנות ה - 90'. שני גורמים אלה - החיצוני והפנימי - הביאו גם לשינוי משמעותי בדימוי העצמי ובדימוי הקולקטיבי של השוטרים. השוואת שכר השוטרים לשכר אנשי הקבע בצה"ל הפכה את השירות במשטרה לכדאי מאוד, בעיקר לקצונה. לאלה יש להוסיף את מעמדם הציבורי הירוד, יחסית, של האיגודים המקצועיים בישראל, מול, למשל, מעמד "האח הבכיר", צה"ל. כל אלה מהווים מחסום משמעותי בפני התארגנות מחודשת. 

כל האמור מביא אותנו לשאלה המרכזית בדיון זה: האם יכול להתקיים ניסיון נוסף של התאגדות שוטרים בישראל? ניתן לבנות משוואה, שמשני צדדיה גורמים המעודדים התאגדות שוטרים מול גורמים המדכאים התארגנות כזאת.

בצידה האחד, הסיבות העיקריות ליצירת חוסר שביעות רצון בקרב שוטרים, שעלולים להביא להצהרות מיליטנטיות ולפעילות ארגונית למען הקמת איגוד מקצועי של שוטרים. ניתן למנות ביניהן סוגיות כמו עלייה ברמת העוינות כלפי המשטרה בקרב קבוצות חברתיות ומגזרים שונים בחברה; עלייה בדרישות החברה מהמשטרה לפתור את בעית הפשיעה מול הקטנת הכלים החוקיים, המאפשרים התמודדות אפקטיבית; תפיסתם של השוטרים בדבר תגמולים נמוכים יחסית להשקעה ולסכנה במילוי תפקידם ונוהלי כוח-אדם לקויים במשטרה. לכל אלה יש להוסיף גם את ההשפעה הסביבתית - אפקט הצלחה או כישלון במאבקי העבודה והשביתות בסקטורים האחרים (סמובסקי, 1981; Juris and Feuille, 1973; barkley, 1969).

בצידה האחר של המשוואה ראוי למנות תנאי שכר טובים ואפשרויות קידום מבטיחות, במעמד ובכסף וירידה משמעותית בבעיות של בטחון הפנים, שהיא תנאי חיוני לנכונות ציבורית להכיר במאבק כלגיטימי.

אם נחבר את כל המסקנות הללו, נמצא, כי כל עוד יהיה המצב הבטחוני קשה, בעיקר בחזית בטחון הפנים, כל עוד תנאי השכר ואפשרויות ההתפתחות והקידום יהיו טובים ומבטיחים לעתיד, בעיקר בקרב הקבוצה של קצינים צעירים ומשכילים, שהם התשתית העתידית להתארגנות מחודשת, לא תהפוך התארגנות כזו לאפשרות ריאלית ולהיפך. קיים, כמובן, קשר ישיר בין מצב בטחוני בעייתי ותנאי שכר טובים. מאמצי משרד האוצר לקיצוץ בשכר אנשי הקבע ושכר השוטרים הצמוד להם הינם משמעותיים יותר בתקופות רגיעה בחזית הביטחונית.

בחינה של המצב כיום מלמדת, לדעתנו, כי חידוש המאבק על התאגדות שוטרים בישראל אפשרי בהחלט. יחזקאלי (2000) טוען, כי השוואת שכר השוטרים לשכר אנשי הקבע בצה"ל, אחד ההישגים שנבעו משביתת השוטרים, תרמה רבות בעיקר להעלאת שכר הקצינים בדרג הבינוני והגבוה ושכר השוטרים הוותיקים. היא סייעה פחות לשדרת השוטרים והקצונה הצעירה, הנושאת בעיקר הנטל (אם כי, יש לקצונה זו בהחלט מסלול קידום והתפתחות משמעותי).

אם כך הדבר, טוען יחזקאלי, ערעור זכויותיהן של שכבות אלו יכול לפרוץ את הסטטוס קוו בתחום זה, להוביל לחבירה של  אוכלוסיית הקצינים בדרג הבינוני (שאליהם תצטרף מיד אוכלוסיית הקצינים בדרג הנמוך) לאוכלוסיית השוטרים ולפתיחת המאבק מחדש. סימנים ראשונים כאלה היו בשנים האחרונות, טרם פרוץ מלחמת הטירור עם הרשות הפלסטינית, באוקטובר 2000, כאשר השלום נראה באופק, וקיצוץ שכר אנשי הקבע (והשוטרים) הפך לנושא אקוטי. ב - 18/12/98 פורסמה כתבה במקומון של נצרת עילית, "כל העמק והגליל" (יוסף-בוחבוט, 1998), המספרת על כנס מחאה שנערך באחת מתחנות המשטרה בצפון, בהשתתפות 15 שוטרים, בעלי ותק של למעלה מחמש שנות שירות. השוטרים מחו על הפער בשכר השוטרים הזוטרים לעומת הבכירים, שנהנים משכר המקביל לשכר קציני צה"ל. מארגני המאבק טענו, כי "רוב השוטרים לא גומרים את החודש וחיים מתחת לקו העוני. לדבריהם, ההחלטה להעניק תוספת שחיקה לניצבים מהווה "לעג לרש וביזיון הצדק". השוטרים הודיעו בכנס על החלטתם לנהל את מאבק השכר באופן עצמאי, למרות האיסור בחוק. הם טענו, כי נמאס להם להיות "הכבשים השחורות של המשטרה", כי ארגון נשות השוטרים שאמור לייצגם רק גוזל מהם כספים ולא עושה דבר, וכי הם מוכנים לקחת את הסיכון שביציאה למאבק הגלוי.

אם זו הדינמיקה המתפתחת, אין פלא, שראש אגף משאבי אנוש במשטרה דאז, ניצב אסתר דומיניסיני, נזעקה והתריעה בתקשורת, כי פגיעה בתנאי השירות של השוטרים יכולה להביא לחידוש המאבק על הקמת איגוד שוטרים (יחזקאלי, 2000).

האם המאבק של 1979-1978 היה רק הסנונית הראשונה במאבקם של השוטרים להתאגדות משלהם? ימים יגידו…

[לקובץ המאמרים אודות 'ועד שוטרים' ו'התאגדות שוטרים', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא דווח לנו!

מקורות

  • אלקן מרדכי (17.11.78), "נחקר השוטר מפ"ת שהתראיין בקשר לארגון השוטרים", מעריב,
  • עמוד 5.
  • אלקן מרדכי, מאירי ברוך (16.11.78), מעריב, עמוד 15.
  • בג"ץ 789/78, דוד אופק ואח' נגד ד"ר יוסף בורג ואח', עתירה למתן צו על תנאי.
  • בטחון פנים - חוברת יסוד (1981), משטרת-ישראל, מטא"ר/עק"ד/בטחון הפנים, אגף כוח-אדם, המכללה לקציני משטרה.
  • הוד אלי (עורך) (1998), ספר האירועים, כרך א', משטרת-ישראל, יחידת היסטוריה, ירושלים.
  • הוד אלי (עורך) (1999), ספר האירועים, כרך ב', משטרת-ישראל, יחידת היסטוריה, ירושלים.
  • וולצר מייקל (1997), על הסובלנות, משרד הביטחון - ההוצאה לאור.
  • ידיעות אחרונות (16.11.78), עמוד 37.
  • יוסף-בוחבוט אורנה (18/12/98), "לניצבים עומד והשוטרים אימפוטנטים", כל העמק והגליל, גיליון מס' 281.
  • יחזקאלי פנחס (ינואר-פברואר 2000), ה"קרב" על הוועד, מראות המשטרה, גיליון 175, עמ' 16-19.
  • ישראל ערן (יולי-אוג' 1998), יש למשטרה איגוד מקצועי בקפריסין, מראות המשטרה, גיליון 167, עמ' 9.
  • ליסק משה (עורך) (1983), אטלס כרטא לתולדות מדינת-ישראל - עשור שלישי, כרטא ומשרד הביטחון, ההוצאה לאור.
  • מאירי ברוך, רז אבי (15.11.78), "אהיה המרטין לותר קינג של המשטרה", מעריב, עמוד 16.
  • מאירי ברוך (16.11.78), מעריב, עמוד 12.
  • מאירי ברוך (20.11.78), מעריב, עמוד 16.
  • משטרת-ישראל נ' דוד אופק, "פרוטוקול ההליך המשפטי מיום ה - 15-19.11.78, הכרעת הדין", עמ' 6-7.
  • נובל גבריאל (אוקטובר 1999), "הגיוס הרב-שכבתי" במשטרת-ישראל, משטרה וחברה, גיליון מס' 3, עמ' 85-63.
  • פה"ק 06.01.02 - השעיה מן התפקיד, משטרת-ישראל, המטה הארצי.
  • פקודת המשטרה (נוסח חדש) תשל"א- 1971.
  • סמובסקי אבי (ינואר 1981), האיגוד המקצועי של שוטרים בישראל - אנטומיה של כישלון התארגנות, עבודה לתואר "מוסמך למדעי החברה", אוניברסיטת תל-אביב, הפקולטה למדעי החברה.
  • משטרת-ישראל נ' יואל רשף, "פרוטוקול הדיון המשפטי מיום ה - 19.11.78, גזר הדין", עמוד 16.
  • רובינשטיין אמנון (1982), ניסיון פוליטי מסוים, הוצאת עידנים, ירושלים.
  • רז אבי (9.11.78), "שוטרים, די להסתתר מאחורי שמלות נשותנו", מעריב, עמוד 1.
  • שדמי אראלה, הערת מחקר למאמרו של גבריאל נובל "הגיוס הרב שכבתי במשטרת-ישראל", משטרה וחברה, גיליון מס' 5, יוני 2001, עמ' 70-49.
  • שדמי אראלה, שיטור עירוני בישראל: הכרח היסטורי בדרך לשיטור חדש, משטרה וחברה, גיליון מס' 4, מרץ 2000, עמ' 157-155.
  • Barkley E.G. (1969) The democratic policemen, Boston: Beacon Press.
  • Juris A.H., Feuille P (1973), Police Unionism, Lexington Books.
  • Tannenbaum S. M (March 1968), "Unions", Handbook of Organization, G.J (Ed.),
  • Rand McNally and Company, Chicago.
 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *